משה, אהרן ומרים

בתחילת הפרשה אומר ה’ לנביא: קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך!

והנביא אומר: שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח! עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי!?

לפי חלק מהפירושים, ה’'הרים", ה’'גבעות" וה"איתנים" הם רמז לגדולי האומה, וה' מצווה על הנביא שיקרא להם כדי שיוכיחו את עם ישראל. ואכן, בהמשך אומר הנביא: "  כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים".

בהמשך הפרשה ניתן להבחין איך שלושת גדולי האומה – משה אהרן ומרים – מדברים על נושאים שונים, כאשר כל אחד מדבר על התחום הקרוב לליבו.

ההמשך מתחלק לשלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד.

עבר (ו8-5): המנהיגים מזכירים את חסדי ה' לעם-ישראל בעבר:

• ראשון מדבר משה, שהיה נביא, והוא מדבר על בלעם – שגם הוא היה נביא: "עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל , למען דעת צדקות ה'" (ראו מן השטים עד הגלגל)
  
• שני מדבר אהרן, שהיה כהן, והוא מדבר על ענייני קרבנות: " במה אקדם ה', אכף לאלהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?"
  
• ושלישית מדברת מרים, שהיתה אם לילדים, והיא מדברת על פרי-בטנה: "האתן בכורי - פשעי? פרי בטני - חטאת נפשי?"
  

הרעיון המשותף לכולם הוא, שה' עשה עם ישראל חסדים גדולים (" עמי מה עשיתי לך"), ולא ביקש מהם שום בקשות גדולות בתמורה (" ומה הלאיתיך ענה בי").

בפסוק הבא מסבירים שלושת המנהיגים מה בכל-זאת ה' דורש מישראל: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך". ושוב, כל מנהיג מדבר על הנושא הקרוב ללבו:

• משה, שהיה ה'שופט העליון' בעם ישראל, אומר: " כי אם עשות משפט"
  
• אהרן, שהיה איש-חסד, 'אוהב שלום ורודף שלום', אומר: " ואהבת חסד"
  
• ומרים, שהיתה אישה צנועה בכל המובנים, אומרת: "והצנע לכת עם אלהיך".

הווה (ו9 - ז6): כאן מוכיחים המנהיגים את עם-ישראל על כך שאינם ממלאים את דרישות ה': "קול ה' לעיר יקרא ותושיה יראה שמך, שמעו מטה ומי יעדה": אני לא לגמרי מבין את הפסוק הזה, אבל ייתכן שאלו דברי הנביא, שקורא לעם להקשיב לדברי המנהיגים ("מטה" – סמל למנהיגות, במיוחד אצל משה ואהרן).

• שוב, ראשון מדבר משה, והוא מוכיח את העם על כך שאינם 'עושים משפט', אלא מרמים וחומסים: "עוד האש בית רשע אצרות רשע ואיפת רזון זעומה! האזכה במאזני רשע ובכיס אבני מרמה!? אשר עשיריה מלאו חמס ויושביה דברו שקר ולשונם רמיה בפיהם!". לאחר מכן הוא מנבא להם פורענות, כמו שעשה בתורה בספר דברים (כח15 והלאה; יש הרבה דמיון בין הקללות כאן ושם – בדקו ותראו!): " וגם אני החליתי הכותך השמם על חטאתך! אתה תאכל ולא תשבע וישחך בקרבך, ותסג ולא תפליט ואשר תפלט לחרב אתן! אתה תזרע ולא תקצור, אתה תדרך זית ולא תסוך שמן, ותירוש ולא תשתה יין!
  את הפסוק האחרון אני לא מבין: " וישתמר חקות עמרי וכל מעשה בית אחאב, ותלכו במעצותם, למען תתי אתך לשמה וישביה לשרקה וחרפת עמי תשאו" (משה בוודאי קרא, ב"גן עדן פוסט", על עמרי ואחאב, אבל אני לא מבין למה הוא מזכיר אותם דווקא כאן).
  
• שני מדבר אהרן, והוא מוכיח את העם על כך שאינם 'אוהבים חסד', אלא שונאים זה את זה (אני לא מבין איך כל הפסוקים כאן מתקשרים לנושא, אבל אפשר לראות את הרעיון הכללי): "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, כלם לדמים יארבו, איש את אחיהו יצודו חרם! על הרע כפים להיטיב, השר שואל והשופט בשלום והגדול דובר הות נפשו הוא, ויעבתוה! טובם כחדק ישר ממסוכה, יום מצפיך פקדתך באה, עתה תהיה מבוכתם."
  
• שלישית מדברת מרים, והיא מוכיחה את העם על כך שאינם 'מצניעים לכת', אלא מתנהגים בגסות ובחוצפה, ובפרט – בתוך המשפחה: "אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמר פתחי פיך! כי בן מנבל אב   בת קמה באמה, כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו"

עתיד (ז19-7): המנהיגים לא רוצים לסיים בנימה שלילית, ולכן מסיימים בדברי עידוד וחיזוק לעם-ישראל כלפי העתיד: " ואני בה' אצפה, אוחילה לא-להי ישעי, ישמעני א-להי".

• הפעם מרים מדברת ראשונה (לכן הפסוקים הבאים כתובים בלשון נקבה), ואומרת: " אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי". היא רומזת לתקופה, שבה חטאה לה' (ע' במדבר יב), וה' העניש אותה בצרעת, והיא ישבה בהסגר ("בחושך"), עד שלאחר שבעה ימים ה' ריפא אותה מצרעתה והיא יצאה מההסגר ("יצאה לאור"): " זעף ה' אשא כי חטאתי לו, עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי, יוציאני לאור אראה בצדקתו". והיא ממשיכה ואומרת: "ותרא אויבתי ותכסה בושה, האומרה אלי איו ה' אלהיך, עיני תראינה בה, עתה תהיה למרמס כטיט חוצות, יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חק"
  
• את הפסוק הבא לא הבנתי בכלל, אבל נראה לי שאהרון אומר אותו, כי נזכר שם מקום קבורתו (הר ההר): "יום הוא ועדיך יבוא למני אשור וערי מצור ולמני מצור ועד נהר וים מים והר ההר". וגם את הפסוק הבא לא הבנתי: " והיתה הארץ לשממה על ישביה מפרי מעלליהם".
  
• לבסוף מדבר משה, הרועה הנאמן. והוא חוזר כאן על הבקשה שביקש (במדבר כז: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"), ואומר: " רעה עמך בשבטך, צאן נחלתך..". הוא מזכיר שוב את דברי בלעם ("עם לבדד ישכון") ואומר: "שוכני לבדד". אח"כ הוא אומר (לא הבנתי למה): "יער בתוך כרמל", ואז מזכיר את שני חבלי הארץ שכבשו ישראל בימיו – הבשן והגלעד: "ירעו בשן וגלעד כימי עולם".(זה עונה על השאלה: למה נזכרו דווקא שני האזורים האלה?)
  
• כאן מדבר הקב"ה בכבודו ובעצמו, ועונה לתפילתו של משה: " כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (זה עונה על השאלה: למה הדיבור בפסוק מתחלף, מגוף שני ("צאתך") לגוף שלישי ("אראנו")? -- ה' מדבר אל משה, ואומר לו: כמו בימים שיצאת ממצרים – אראה לעם ישראל היום נסים ונפלאות. וכן אמר ה' למשה (שמות לד): "הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות... ")
  
• נראה לי, שבפסוק הבא שוב משה מדבר, ואומר "יראו גוים ויבושו מכל גבורתם, ישימו יד על פה, אזניהם תחרשנה, ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ ירגזו ממסגרתיהם, אל ה' אלהינו יפחדו ויראו ממך". לאחר מכן הוא מזכיר שוב (כמו שאמר בבמדבר יד) את 13 המידות של רחמים, שנתגלו לו מפי ה' (שמות לד): "מי א-ל כמוך, נשא עון, ועבר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם".

חתימה: לאחר שנסתיימו דבריהם של משה, אהרן ומרים, רוצה הנביא לחתום את הספר בזכרון האבות הקדומים יותר של האומה, ולכן הוא מסיים ואומר: " תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

ואסיים בשאלה לקוראים (אין לי תשובה טובה עליה): למה לא נזכר כאן יצחק אבינו?