מאת: אראל
מלאכי פרק א נפתח בנבואה קצרה (מלאכי א 1-5): "
מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם', אָמַר ה'; וַאֲמַרְתֶּם 'בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?' - הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב; וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם 'רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת', כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת 'הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס, וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם. וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ 'יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל'.
"
אהבתו של ה' לעם ישראל מתבטאת בכך שהוא מפלה אותם לטובה לעומת אחיהם, הקרובים להם מבחינה גנטית - בני עשו; ה' מבטיח לעם ישראל שארצם של בני עשו תהיה חרבה ושוממת, ורשעתם תהיה גלויה לעין כל (
וקראו להם גבול רשעה ), ועל ארצם של בני ישראל ישכון ה' - וגם זה יהיה גלוי לעין (
ועיניכם תראינה, ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל ). ראו
הסבר מפורט לנבואה זו במאמר של יהודה אייזנברג.
בפסוק הבא מתחילה נבואה חדשה,
מלאכי א6: "
בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי - אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי - אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי...
" (
פירוט). זוהי נבואת תוכחה לכהנים, המבזים את שם ה' בכך שהם מקריבים קרבנות פגומים. מה הקשר בין נבואה זו לבין הנבואה הראשונה?
- נראה שהמפתח לקשר בין הנבואות הוא פרשת יעקב ועשו בתורה, ובפרט פרשת ברכת יצחק (בראשית כז). מסופר שם, שיצחק אהב את עשו ורצה לברכו, ולכן ביקש מעשו שיכין לו סעודה. לא מפני שיצחק צריך את האוכל שלו, אלא כדי שתתעורר האהבה והברכה,
בראשית כז4: "
וַעֲשֵׂה לִּי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִי וְאֹכֵלָה; בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי...
" (
פירוט). עשו אכן כיבד את אביו, והלך להביא לו ציד. בסוף, כידוע, יעקב הקדים את עשו. כמסופר בבראשית כז, יעקב הביא ליצחק שני גדיים, לחם, יין, וכן לבש בגדים מיוחדים ונדף ריח טוב.
כל הפרטים האלה מזכירים מאד את הקרבנות: שני גדיים - כנגד שני הכבשים של קרבן התמיד; הלחם - כנגד המנחות; היין - כנגד הנסכים; הבגדים - כנגד בגדי כהונה; והריח - כנגד הקטורת. כמו שיצחק, שאהב את בנו, ביקש מבנו שיכין לו מטעמים כדי שיזכה לברכה, כך ה', שאהב את ישראל, ציווה את ישראל להקריב לו קרבנות כדי שיזכו לברכה.
אולם הכהנים, המייצגים את בני ישראל, אינם מכבדים את ה' כמו שבן צריך לכבד את אביו. בעוד שעשו ויעקב כיבדו את אביהם והכינו לו סעודה מכובדת, הכהנים מבזים את שם ה',
מלאכי א7: "
מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא
". כתוצאה מכך, הם מאבדים את הברכה שבירך יצחק את יעקב,
מלאכי ב2: "
אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה,
וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם; וְגַם אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב
".
נכתב בראש חודש כסלו ה'תשפ"ד בסינגפור.