מי עיוור כעבד ה'?

קוד: ביאור:ישעיהו מב18 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ישעיהו מב18: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת"

ישעיהו מב19: "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח? מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'?"

ישעיהו מב20: "[רָאוֹת] רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"

מי הם החרשים והעיוורים בפסוקים אלה?

בפסוק 18 נראה לכאורה שהכוונה לבני ישראל (רש"י), והנביא מוכיח אותם על כך שהם מתנהגים כעיוורים וחרשים, אינם רוצים לראות ולשמוע את דברי ה': "אתם, ישראל, החרשים משמוע דבר ה' והעורים מלראות מצותיו, שמעו מעתה והביטו לראות, הואיל וטובה גדולה מוכנת לכם" (מצודות).

אולם, בפסוק 19 נאמר שהכוונה לעבד ה', המלאך, השליח שה' מתכוון לשלוח אל בני ישראל, שהוא מְשֻלָּם, כלומר מושלם ברוחו!

בספר ישעיהו ישנם פסוקים רבים המדברים על עיוורים וחירשים. בחלק מהפסוקים הללו, העיוורים והחרשים הם בני ישראל החוטאים, ובפסוקים אחרים נראה שהעיוורים והחירשים הם דווקא שליחי ה', הנביא והמשיח (ראו חושים ומומים בספר ישעיהו). אולם רק בפסוקים שלנו מופיעות שתי המשמעויות יחד, והניגוד ביניהן בולט במיוחד.

1. יש מפרשים, שפסוק 18 הוא דברי הנביא אל העם, ופסוק 19 מתאר את תשובת העם לנביא: הוא מאשים אותם שהם עיוורים וחרשים לדבר ה', והם מאשימים אותו שהוא עיוור וחירש למציאות (ע"פ אבן עזרא, רד"ק, דעת מקרא).

• אולם, מסגנון הפסוק נראה שה' הוא המדבר בפסוק 19.

2. אפשר לפרש, שה' אכן מאשים גם את עבדיו - את האנשים הקרובים אליו ביותר - שהם עיוורים וחירשים, כי אינם מנצלים את הראיה הרוחנית המיוחדת שלהם על-מנת להוכיח את העם: "מי עור וגו' - כאלו יפרש דבריו, לומר: מה שכללתי גם הכשרים שבכם להקראם חרשים ועורים, כי מי הוא היותר ראוי להקרא עור כי אם עבדי, על כי הוא יודע ומכיר בקלקול הדור, ואינו מסתכל במעשיהם להישירם ולתקנם... ומי הוא היותר ראוי להקרא חרש כמלאכי אשר אשלח, רצה לומר: מי שנתתי חכמה בלבו, וכאלו שלחתיו ללמד דעת את העם, והוא כחרש לא ישמע מעשי בני העם להזהירם על הדבר" (מצודות, ודומה לזה מלבי"ם ).

• אולם, בפסוק 19 נזכר רק עבד אחד ומלאך אחד, ונראה שהכוונה לאדם מסויים ולא לקבוצה.

3. אפשר לפרש, שבגלות, גם בני ישראל וגם עבד ה' הם עיוורים וחירשים - הם סובלים צרות וייסורים, אינם רואים את התמונה הכללית ואינם מסוגלים להבין את תוכנית-העל שלפיה ה' מנהיג אותם. הנביא מדגיש, שגם עבד ה' הוא מוגבל בראייתו - ה' אינו מגלה את התמונה הכוללת אפילו לעבדו, וזאת כדי למנוע ממנו להפוך למשיח שקר (ע"פ גליה): "האדם אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחד – לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, אך ישים שורש בטחונו מעומק הלב בבורא יתברך... וקח בידך משל נאה על עניין זה: והוא כמו מאה עיוורים ההולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חברו, ובראש כולם יש איש הרואה, והוא מנהיג כולם אחריו. הנה כל אחד יודע, שאף על פי ששם ידו על כתף חברו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכוחו של חברו, אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון. ואם יהיה נשמט מהם – ייכשלו כולם ויפלו. זה ישים האדם אל לבו, ויחשוב כי אין מנהיג זולתי הקדוש ברוך הוא וכולנו כעוורים, וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חברו. אך אין כוח בחברו לולי המנהיג העליון, הנותן הכל, וכל דרכיו ישרים, ואין להרהר אחריו... וכך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, אך הוא כעיוור המנהיג עיוור חברו בעזרת המנהיג הראשון, שהוא הרואה. ועל זה נאמר: "והולכתי עוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחושך לפניהם לאור, ומעקשים למישור "; ואומר: "והעוורים הביטו לראות "; ואומר: "מי עוור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עוור כמשולם, ועוור כעבד יי "." (ספר המידות השלם שער הבטחון).

• אולם, בפסוק 19 נראה שעבד ה' הוא עיוור וחירש אף יותר מבני ישראל.

4. אחד מסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב הוא הסיפור על שבעת הקבצנים (" מעשה משבעה בעטלירס"). הסיפור מספר על שני ילדים שהלכו לאיבוד ביער, ובכל יום פגשו קבצן אחר שנתן להם אוכל. הקבצן הראשון היה עיוור, השני - חרש, וכו'. כל אחד מהקבצנים איחל להם שיזכו להיות כמוהו. בהמשך הסיפור, אותם קבצנים מגיעים לחתונה שלהם, ומסבירים להם את הברכה:

• "ואתם סוברים שאני עיוור?, אין אני עיוור כלל, רק שכל זקן נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל. על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל, ואני זקן מאד, ועדין אני יניק (צעיר) לגמרי..."; 
• "ואתם סוברים שאני חרש?, אין אני חרש כלל, רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם, כי כל הקולות כלם הם מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם, כלם הם רק מחמת החסרון ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא, ואצלי כל העולם כלו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים, שאין בהם שום חסרון..."

עבד ה' הוא "עיוור" כי הוא תופס את כל העולם כולו, עם כל ההסטוריה שלו, באופן כללי, במבט על, ואינו שם לב לפרטים הקטנים. עבד ה' הוא "חירש", כי הוא אינו שומע את הצעקות הנובעות מתוך חסרונות; הוא חי במציאות שבה הכל טוב.

גם בני ישראל הנמצאים בגלות הם "עיוורים" ו"חירשים", כי הם חיים בעולם של לימוד תורה ורוחניות, אינם שמים לב לפרטים של עולם החומר שמסביבם.

ה' קורא לעם ישראל לצאת מהגלות, ויחד עם זה גם לרדת מעולם הרוח אל עולם החומר, לחזור למציאות: החירשים - שמעו! והעיוורים - הביטו לראות!. ה' אומר להם "אני יודע שאתם מעדיפים להיות עיוורים וחירשים, זה הרבה יותר נעים ונוח לחיות במציאות שבה הכל טוב ולא רואים שום חסרונות, אבל גם עבדי - הנביא או המשיח - גם הוא עיוור וחירש, אפילו יותר מכם,  ובכל זאת אשלח אותו אל עולם החומר כדי לרומם ולקדש גם את הפרטים הקטנים.