הרעש בימי עוזיהו בספר ישעיהו

קוד: הרעש בימי עוזיהו בספר ישעיהו בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: הרב ד"ר מוריץ ראמר (עברית: דוד ויסקוט)

אל:

חלק מהמאמר הרעש בימי עוזיהו:

המקרא מזכיר בשני מקומות – או בעצם, כפי שעוד נראה, בשלושה – רעידת אדמה שפקדה את ירושלים בימי שלטון המלך עוזיה.

המקום הראשון והיותר עתיק הוא התאריך בכותרת ספר עמוס, "שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ", אשר ממנו נראה שבמשך זמן מה היו מציינים נקודות זמן לפי מרחקן מאותו רעש לפניו או אחריו.

המקום השני נמצא בזכריה יד5.  כאן מנבא הנביא, והוא זכריה הקדום יותר, (אמר המתרגם: מעיון קצר בויקיפדיה למדתי שבראשית ביקורת המקרא מצאו הבדלי סגנון בין שמונת ה „ פרקים” הראשונים של ספר זכריה ובין יתר הספר והחליטו שאין נביא אחד מתנבא בשני סגנונות. מאז מחפשים המבקרים אחר מחבר או מחברים שאפשר ליחס לו או להם את ששת ה „ פרקים” האחרונים של ספר זכריה. בימי חיבור המאמר דנן ועוד כעשר שנים אחריו רווחה הדעה שהנביא של סוף הספר חי מוקדם יותר מהזכריה שניבא בימי שיבת ציון. (דברי המחבר בעניין זה ראה הערה 247-1.) לדעת מבקרים יותר מאוחרים הנביא של חלק ב ' מהספר חי דוקא מאוחר יותר מזה של החלק הראשון, ואחרונים פיצלו את החלק השני עצמו שוב לשני חלקים אשר האחרון מהם נכתב לדעתם בימי מלכות יוונים), משפט אלהים שתחילתו רעידת אדמה והעתקת הר (בסביבת ירושלים), והמנוסה ההמונית המתחוללת בעקבות הרעש נמשלת לזו שהיתה בזמן רעידת האדמה שאירעה בימי המלך עוזיה, "וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה". נראה מזה שזכר הרעש נשתמר חי בזכרון העם עוד זמן רב אחריו.

על זמנו המדויק של הרעש, באיזו מ -52 שנות מלכות עוזיהו אירע, לא נמסר בשום מקום דבר; אפילו עצם האירוע אינו מוזכר כלל בספרים ההיסטוריים של התנ"ך. לעומת זאת יש ויש חומר די רב במסורות העתיקות. אחת מהן, המופיעה פעם אחר פעם וגם אצל סופרים קדומים ביותר, נראה שיש בה גרעין היסטורי המוביל אותנו אל העקבות הכרונולוגיות הנכונות. אותה מסורת עתיקה מקשרת את הרעש ההוא קשר מעשי עם המאורע, שבמלכים ב טו3  רק נרמז (הוסיף המתרגם: וַיְנַגַּ֨ע ה' אֶת־הַמֶּ֗לֶךְ וַיְהִ֤י מְצֹרָע֙ עַד־י֣וֹם מֹת֔וֹ וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵ֣ית הַחָפְשִׁ֑ית וְיוֹתָ֤ם בֶּן־הַמֶּ֨לֶךְ֙ עַל־הַבַּ֔יִת שֹׁפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ), ובדברי הימים ב כו16-21 מסופר בפירוט (הוסיף המתרגם: וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּֽה ' אֱ  לֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל ה ' לְהַקְטִ֖יר עַל־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: וַיָּבֹ֥א אַֽחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּֽהֲנִ֧ים ׀ לַֽה ' שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל: וַיַּֽעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽה ' כִּ֣י לַכֹּֽהֲנִ֧ים בְּנֵֽי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵֽה ' אֱ  לֹהִֽים: וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּֽהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַעַת זָֽרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית ה ' מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: וַיִּ֣פֶן אֵלָ֡יו עֲזַרְיָהוּ֩ כֹהֵ֨ן הָרֹ֜אשׁ וְכָל־הַכֹּֽהֲנִ֗ים וְהִנֵּה־ה֤וּא מְצֹרָע֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיַּבְהִל֖וּהוּ מִשָּׁ֑ם וְגַם־הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ ה ': וַיְהִי֩ עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּ֜לֶךְ מְצֹרָ֣ע ׀ עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית החפשות (הַֽחָפְשִׁית֙) מְצֹרָ֔ע כִּ֥י נִגְזַ֖ר מִבֵּ֣ית ה ' וְיוֹתָ֤ם בְּנוֹ֙ עַל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ שׁוֹפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ)- שהמלך עוזיהו, אף על פי שלא היה כהן, ניסה להקטיר קטורת על מזבח ה', ובעבור זה הצטרע עד יום מותו;  „ באותו יום שבו הסיג המלך את גבול הקודש אירע לפי השמועה גם הרעש ” (242-1 ראה מדרש תנחומא לפרשות נח וצו, ילקוט לישעיהו ו, סדר עולם פרק כ הוא היה יום הרעש, רש"י ואבן עזרא לעמוס א1, לשון ראב"ע: ורובי המפרשים אמרו כי הרעש היה בהכנס עזיה להקטיר קטורת ואין ראיה מן המקרא רק מהקבלה)(הוסיף המתרגם: תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן יג וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים הם המזוזות ההיכל, מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א מקול המלאכים הקוראים, הוא היה יום הרעש שנאמר בו וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וגו ', כי ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה כמו שנאמר וְאֵ֥שׁ יָֽצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה ' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַֽחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת, על שהקריבו קטורת זרה, וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו, ובאו שמים כמו כן לשורפו, והארץ לבולעו כסבורים דינו להבלע כקרח שערער על הכהונה יצאתה בת קול ואמר זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַֽהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה ' וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֨רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ שערער על הכהונה לא יהיה כקרח בבליעה וכעדתו בשרפה ילקוט שמעוני ישעיה בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ וכי מת היה אלא שנצטרע ומצורע חשוב כמת שנאמר אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת: וָֽאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַֽהֵיכָֽל אלו פ ' כהנים שהיו עם עזיהו, ואין שוליו אלא כהנים שנאמר ו עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל. שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים שעתידה האש לשרוף את עוזיה כשם ששרפה לקרח ועדתו. מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ מן המעל שמעל ואמר לו צא שמעלת (צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ) והארץ פתחה פיה לבלעו שנאמר וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּֽי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה. ומנין שהראה לו הקב " ה למשה שנאמר זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר, אמר לו משה (ד) אף מזרע אהרן אמר לו אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַֽהֲרֹן֙ ה֔וּא, כקרח וכעדתו אתה עושה לו, אמר לו וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֨רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ, מה אתה עושה לו כמו שצרעתי את ידך כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה ' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ סדר עולם בעמוס הוא אומר שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ ובישעיהיו הוא אומר בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָֽאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַֽהֵיכָֽל והוא היה ביום הרעש דכתיב וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן עד כאן רש " י עמוס שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ - לפני יום שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנאמר בו וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים ואומר כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ וגו ' אבן עזרא עמוס זה הנביא היה בימי הושע וכל נבואתו על ירבעם בן יואש ורובי המפרשים אמרו כי הרעש היה בהכנס עוזיה להקטיר קטרת ואין ראיה מהמקרא רק מהקבלה כי הכתוב אומר כי בימי עוזיהו היה הרעש ודבר גדול היה ולחשבון הזה הוא וּבְע֗וֹד שִׁשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה כי אם היתה זאת הנבואה בתחילת מלכות אחז הנה אחר עשרים ושתים שנה חַ֥ת אֶפְרַ֖יִם מֵעָֽם אשור כי כן כתוב וטעם הרעש להזכירו כי התנבא לפני היותו שיבוא רעש ויכה בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ)

למסורת הזאת מתכוון גם היירונימוס בפירושיו לעמוס וזכריה: Hic est Ozias rex Juda cognomento Azarias qui indebitum sibi sacerdotium vindicare conatus lepra percussus in fronte est quanto iram Domini non solum poena ejus qui sacrilegus fuit sed et terrae motus ostendit quem Hebraei tunc accidisse commemorant (תרגם המתרגם: הוא עוזיהו מלך יהודה המכונה גם עזריה, שבנסותו לנכס לו שלא כדין את הכהונה, הוכה בפניו בשחין, כאשר את זעם האדון הראה לא רק עונשו שהיה מועל בקודש אלא גם תזוזת הארץ אשר העברים זוכרים שאירעה אז).

ואולם המקור העתיק והמבואר ביותר למסורת הזאת הוא יוספוס, המספר אותה בקישוט פיוטי בקדמוניות שלו (ס פר 9 פרק 10) לאמור:

(אמר המתרגם: המובא בפנים תרגמתי מהנוסח הגרמני של ראמר בלי להסתכל ביוונית, התרגום המצורף כאן אינו מתימר להיות נכון או טוב יותר משלו, מעלתו היחידה היא שעשיתי אותו בלי להסתכל בתרגום ראמר. אם ימצא הקורא הבדלים ישפוט כהבנתו מה אפשר ללמוד מהם. המקור היווני לקוח מאתר פרסאוס. Γενόμενος δ᾽ ἐν ταύτῃ τῇ συντάξει καὶ παρασκευῇ διεφθάρη τὴν διάνοιαν ὑπὸ τύφου καὶ χαυνωθεὶς θνητῇ περιουσίᾳ τῆς ἀθανάτου καὶ πρὸς ἅπαντα διαρκοῦς τὸν χρόνον ἰσχύος ὠλιγώρησεν: αὕτη δὲ ἦν ἡ πρὸς τὸν θεὸν εὐσέβεια καὶ τὸ τηρεῖν τὰ νόμιμα. משנעשתה כל התקנת המערכת ועריכתה השתבשה עליו דעתו מחמת גאוה ובהתנפחו ביתר  שפע בן מוות מיעט בערכו של הכח שאין המוות שולט בו והמתקיים כל הזמן; היא היתה כיבוד הא  להים ושמירת החוקים): „ אחרי שהתקין סידורים ותקנות כאמור נהפך רוחו על ידי גבהות רוח, ומנופח בנכסים בני החלוף התלויים במזל הזניח את נכסי הנצח שאינם כלים, הלא הם יראת האל האמיתית ושמירת מצוותיו".

(ὤλισθε δὲ ὑπ᾽ εὐπραξίας καὶ κατηνέχθη πρὸς τὰ τοῦ πατρὸς ἁμαρτήματα, πρὸς ἃ κἀκεῖνον ἡ τῶν ἀγαθῶν λαμπρότης καὶ τὸ μέγεθος τῶν πραγμάτων οὐ δυνηθέντα προστῆναι καλῶς αὐτῶν ἤγαγεν. ἐνστάσης δ᾽ ἡμέρας ἐπισήμου καὶ πάνδημον ἑορτὴν ἐχούσης ἐνδὺς ἱερατικὴν στολὴν εἰσῆλθεν εἰς τὸ τέμενος θυσιάσων ἐπὶ τοῦ χρυσοῦ βωμοῦ τῷ θεῷ. והתדרדר מתוך שיגשוג ענייניו ונגרר לחטאי האב אשר אליהם הביאו גם את הלה זוהר הטובות וגודל המעשים אשר לא יכול לעמוד בהם יפה. וכשהיה יום מסוים ונחוג בו חג של כל העם נכנס לבוש מעטה כהני אל המקדש הפנימי להקריב לאל על המזבח הזהוב). "בהתנשאו כך מפאת הצלחתו נפל מרום מעלתו ושקע בחטאי אביו והרגליו הרעים וכו' פעם אחת כשהעם כולו חגג חג חשוב לבש המלך בגדי כהונה והלך למקדש כדי להקריב על מזבח הזהב של ה' קטורת.".

(τοῦ δ᾽ ἀρχιερέως Ἀζαρία ὄντων σὺν αὐτῷ ἱερέων ὀγδοήκοντα κωλύοντος αὐτόν, οὐ γὰρ ἐξὸν ἐπιθύειν εἶπον, μόνοις δ᾽ ἐφεῖσθαι τοῦτο ποιεῖν τοῖς ἐκ τοῦ Ἀαρῶνος γένους, καταβοώντων δ᾽ ἐξιέναι καὶ μὴ παρανομεῖν εἰς τὸν θεόν, ὀργισθεὶς ἠπείλησεν αὐτοῖς θάνατον, εἰ μὴ τὴν ἡσυχίαν ἄξουσι. וכשהכהן הגדול עזריה בהיות עמו מהכהנים שמונים מחה בידו, כי אמרו שאין מותר להקריב, שלעשות כן הוטל רק על אלה שהם מזרע אהרן, וכשצעקו נגדו שיצא ולא יפשע נגד הא  להים, בהתרגזו איים עליהם במיתה אם לא יהיו בשקט)"כשניסה הכהן הגדול עזריה שהיה מוקף בשמונים כהנים למנוע ממנו את הדבר – בהזכירו לו שההקרבה מותרת רק לכהנים בני אהרן – וכשקראו לעברו גם הכהנים האחרים כולם שיסור מהמקדש ולא יפשע נגד חוקי האל, קצף המלך ואיים עליהם במיתה אם לא יניחו לו".

(μεταξὺ δὲ σεισμὸς ἐκλόνησε τὴν γῆν μέγας καὶ διαστάντος τοῦ ναοῦ φέγγος ἡλίου λαμπρὸν ἐξέλαμψε καὶ τῇ τοῦ βασιλέως ὄψει προσέπεσεν, ὡς τῷ μὲν εὐθέως λέπραν ἐπιδραμεῖν, πρὸ δὲ τῆς πόλεως πρὸς τῇ καλουμένῃ Ἐρωγῇ τοῦ ὄρους ἀπορραγῆναι τὸ ἥμισυ τοῦ κατὰ τὴν δύσιν καὶ κυλισθὲν τέσσαρας σταδίους ἐπὶ τὸ ἀνατολικὸν ὄρος στῆναι, ὡς τάς τε παρόδους ἐμφραγῆναι καὶ τοὺς παραδείσους τοὺς βασιλικούς. אך בינתים בילבל זעזוע גדול את האדמה ובהיבקע המקדש הבהיקה זריחת השמש בוהקת ונפלה על פני המלך, באופן שמיד רץ עליו שחין, ואילו לפני העיר לפני ההר הקרוי ארוגה התנתקה המחצית המערבית והתגלגלה ארבעה סטדיה על ההר המזרחי לעמוד, עד היסתם המעברים והפרדסים המלכותיים [ צרעת שבמקרא מתורגמת כרגיל וכן גם כאן λέπρα, אבל למחלה הקרויה ככה מתאים תיאור השחין במקורותינו. Ἐρωγῇ ארוגה יש פותרים עין רוגל ויש הרואים בה סירוס מ גֵּֽיא־הָרַ֗י שבזכריה.]). "בינתים התהוותה רעידת אדמה עצומה, המקדש נסדק, שמש בוהקת זרחה לתוכו ונפלה על פני המלך באופן שלקה מיד בצרעת. גם לפני העיר באזור הקרוי אֶרוֹגֶה התפקע ההר והמחצית המערבית נגולה למרחק ארבעה סטדיה ונעמד אצל חלק ההר המזרחי באופן שבכך כוסו הדרכים וגני השעשועים של המלך לגמרי בעפר".

(ἐπεὶ δὲ κατειλημμένην τὴν ὄψιν τοῦ βασιλέως ὑπὸ τῆς λέπρας εἶδον οἱ ἱερεῖς, ἔφραζόν τε αὐτῷ τὴν συμφορὰν καὶ ἐκέλευον ἐξιέναι τῆς πόλεως ὡς ἐναγῆ. ὁ δ᾽ ὑπ᾽ αἰσχύνης τε τοῦ συμβεβηκότος δεινοῦ καὶ τοῦ μηκέτ᾽ αὐτῷ παρρησίαν εἶναι τὸ κελευόμενον ἐποίει, τῆς ὑπὲρ ἄνθρωπον διανοίας καὶ τῶν διὰ τοῦτο εἰς τὸν θεὸν ἀσεβημάτων ταλαίπωρον οὕτως καὶ οἰκτρὰν ὑπομείνας δίκην. אחר כך משנראו פני המלך תחת מראה השחין הסבירו לו הכהנים מה קרה ודחקו בו לצאת מהעיר בהיותו מנוגע. ואילו הוא נכלם מהדבר הנורא שאירע לו ומתוך שלא היה לו עוד פתחון פה עשה מה שנדחק לעשותו; באופן שנטל עליו דינה רב הטורח והיגון של כוונה לחרוג מגדר אדם ושל זילזול כזה באלוהים)"משהבחינו הכהנים שהמלך נגוע בפניו בצרעת הם הסבו תשומת לבו למקרה הרע וציוו עליו בהיותו טמא לצאת מהעיר. המלך, מלא בושה על התאונה שפגעה בו ומושפל על ידה עד עפר, ציית לציווי הזה ונשא גורלו האומלל והקורא למספד כעונש צודק על גבה רוחו ושכחת האל שלו".

(καὶ χρόνον μέν τινα διῆγεν ἔξω τῆς πόλεως ἰδιώτην ἀποζῶν βίον τοῦ παιδὸς αὐτῷ Ἰωθάμου τὴν ἀρχὴν παραλαβόντος, ἔπειτα ὑπὸ λύπης καὶ ἀθυμίας τῆς ἐπὶ τοῖς γεγενημένοις ἀπέθανεν, ἔτη μὲν βιώσας ὀκτὼ καὶ ἑξήκοντα, τούτων δὲ βασιλεύσας πεντηκονταδύο. ἐκηδεύθη δὲ μόνος ἐν τοῖς ἑαυτοῦ κήποις. והוא העביר זמן מה מחוץ לעיר בחיותו חיי איש פרטי, בהניחו לבנו יותם את השלטון, אחר כך מצער ונפלון רוח על מה שאירע לו מת אחרי שחי שמונה וששים שנה, שמהן מלך חמשים ושתים. ונקבר בקבר יחיד בגינותיו.). "הוא חי במשך זמן מה מחוץ לעיר מכונס בתוך שלו כהדיוט, בעוד בנו יותם מנהל את השלטון; אחרי כן מת מצער ודיכדוך על הנעשה בשנת הששים ושמונה לחייו אחרי שמלך שתים וחמשים שנה. באופן יוצא מהכלל נקבר בגינתו ”.

המקורות שמהם שאב יוספוס את הסיפור הזה הם יותר מאחד.

לגבי העובדה העיקרית, שעוזיה פשט ידו בכהונה ונענש בצרעת, היה לו הסיפור המקראי בדברי הימים ב כו16-21 כמקור שאותו הוא מעתיק כמעט מלה במלה (רק פה ושם בתוספת קישוט).

^244-1 השואה מדוקדקת יותר מעניינת ומאלפת מבחינת הכרת אופן שימושו של יוספוס במקרא. התיאור הקודם אצל יוספוס שם לאותו מעשה של תהילת המלחמה של עוזיה, של אירגון הצבא שלו, של ביצור עיר הבירה, של מטעיו וכו ' מתאים בכל פרטיו לדברי הימים שם פסוקים ו  יו; גם המעבר הריתורי ההסבר הפסיכולוגי למניע שבהם פותח יוספוס את ההמשך קולע לכוונת הפסוק   כו: יו וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּֽה ' אֱ  לֹהָ֑יו. עניין התאריך, שדוקא ביום חג של כל העם הוציא המלך כוונתו להופיע במקדש בתורת כהן – מזה אמנם אין המקרא וחז " ל אומרים דבר, אבל זה קישוט פיוטי שמתיר לעצמו ההיסטוריון לשם הדגשת העובדה; לעומת זה המאמר שהוא שם בפי הכהנים שההקרבה מותרת רק לכהנים בני אהרן ושיסור מהמקדש אין זה אלא תרגומו המילולי לפסוק   יח לֹֽא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽה ' כִּ֣י לַכֹּֽהֲנִ֧ים בְּנֵֽי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙. המשך דברי יוספוס שהמלך קצף ואיים עלי הכהנים במיתה שוב חורג מל \ משמעות לשון המקרא וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ. (ואולם הפירוש המיוחס לרש " י מציין בדיבור המתחיל ובידו מקטרת (כו: יט) ורצה להכות בו הכהן המונעו מלהקטיר, וגם הוולגטה מוסיפה minabatur sacerdotibus איים על הכהנים.) הגורם להתהוות הצרעת שמוסר יוספוס „ שמש בוהקת זרחה לתוכו ונפלה על פני המלך באופן שלקה מיד בצרעת ” לא נמצא בשום מקור מהמקורות היהודיים, אבל נראה שיוספוס הסיקו מהביטוי בדברי הימים (פסוק יט) וְ֠הַצָּרַעַת זָֽרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ במקום פרְחָ֨ה (ראה ויקרא יג: כ,: כה,: מב,: נז). – שהמלך רואה במה שקרה לו עונש משמים ויוצא מיד מהמקדש נראה מהמלים (פסוק   כ) וְגַם־הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ ה '. – „ הוא חי מחוץ לעיר כהדיוט” (ἔξω τῆς πόλεως ἰδιώτην ἀποζῶν βίον) אומר במלים אחרות וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית החפשות. במקבילה במלכים   ב   יה: ה כתוב בתרגום יונתן ויתיב בר מן ירושלם; בתרגום דברי הימים (כ " י ארפורט, קטלוג דה רוסי מס ' 160) ויתיב בבית סגירותא בר מירושלם. הוולגטה מתרגמת בֵּ֤ית החפשות כאן in domo separata בבית נפרד, ובמלכים in domo libera seorsum בבית חופשי נפרד. השבעים נותנים בשני המקומות לא תרגום אלא תעתיק ἐν οἴκῳ ἀπφουσὼθ לפי הכתיב. כמו יוספוס הבין גם התלמוד בהוריות   י ·, שם מפרש רש " י דנעשה חפשי מן המלכות כהדיוט (אצל יוספוס ἰδιώτης). – גם הערתו של יוספוס בסוף „ הוא נקבר לבדו בגינתו” (μόνος ἐν τοῖς ἑαυτοῦ κήποις) נובעת מדברי הימים שם פסוק   כג וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֤וֹ וכו ' בִּשְׂדֵ֤ה הַקְּבוּרָה֙ וכו' (והמפרש מאיר לכך „ ולא במערה עם המלכים”. המקבילה במלכים אינה רומזת למקום הקבורה המיוחד של המלך אף במלה אחת, כתוב שם כמו אצל המלכים האחרים וַיִּקְבְּר֥וּ אֹת֛וֹ עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֣יר דָּוִ֑ד. (אמר המתרגם: המעיין במקראות יראה שיש כאן מה להקשות על דיוק המחבר, יש גם מה לתרץ, אבל יותר נשאר להקשות, ואכמ"ל). מכל ההשואה הזאת עולה שיוספוס מעדיף בקדמוניות שלו את הסיפור שבדברי הימים על זה שבמלכים, והוא סימן שאין לזלזל בו לסמכותו של ספר דברי הימים.

הצבעים לתיאור הרעש גלוי לעין שיוספוס שאלם מנבואת זכריה יד4-5, ואל נכון ראה עצמו רשאי לעשות כן באשר הנביא עצמו מצביע על הדמיון בין שתי רעידות האדמה, זו המנובאת לעתיד וזו של עוזיהו. יתר הפרטים שאצל יוספוס, שהרעש בא מיד אחרי חטאו של עוזיהו כעונש משמים, וכן שהמקדש עצמו נוגע בו ונסדק, לקוחים מהמסורת, אך התהוותם אפשר להסביר בדרך של פרשנות:

יוספוס מספר על מפולת בעקבות הרעש שכיסתה את העמק (הגנות והדרכים) בין ההרים סביב ירושלים, הוא קרא איפוא במקום וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י (זכריה יד 5) ביחד עם כתבי היד של התרגום, רש"י, אבן עזרא ורבנו תם (245-1 אלה דבריו בהכרעות בין מנחם ובין דונש בן לברט (מהד ' לונדון עמ ' 11): ובדבר הזה טעו המנקדים שנקדו ונסתם גיא הרי מפני שלא כתוב במסורה הגדולה וכ ' וטעו שהוא ונסתם וכן ת " י ויסתתם. [ אמר המתרגם יש על תיבת ונסתם הערת מסורה ג' (והם שנים בפסוק הזה ועוד אחד בקללות בחקתי) וכבר ענה על זה רבנו תם שם.]): וְנִסְתַּם גֵּֽיא־הָרַ֗י.

זאת ועוד: כידוע קוראים השבעים, סימאכוס (ולפי עדות היירונימוס גם reliqui interpretes שאר מפרשים ולפי המבוא של פינסקר בספרו מבוא לניקוד הבבלי גם ספרי בבל) (246-1 כבר עזריה מן האדומים חריף הביקורת מציין לשינוי הזה בין מדינחאי ומערבאי לאמור „ אפשר שלא בלבד ונסתם הראשון וכ' הוא במחלוקת מדינחאי ומערבעי, אלא גם על השנים האחרים נחלקו ”.)גם הביטוי וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ שבהמשך הפסוק – וְנִסְתַּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִסְתַּם֙. ברור שגם יוספוס (246-2 אין להניח שהיה לו ספר מספרי מדינחאי, מסתבר איפוא שהלך בעקבות השבעים, כפי שרואים גם במקומות אחרים.)גרס כן, וממנה לקח את הצידוק לדבר בסיפור על הרעש בימי עוזיהו על מפולת העפר שכיסתה דרכים וגנים, בהתאם לדברי הנביא "וְנִסְתַּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּֽי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנִסְתַּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִסְתַּם֙ בִּימֵ֣י (246-3 השבעים קוראים באופן הגיוני במקום מִפְּנֵ֣י שאין לו טעם אלא עם לשון מנוסה ולא עם לשון סתימה – בִּימֵ֣י, זה לשונם καὶ ἐγκολληθήσεται φάραγξ ὀρέων ἕως Ιασολ καὶ ἐμφραχθήσεται καθὼς ἐνεφράγη ἐν ταῖς ἡμέραις τοῦ σεισμοῦ ἐν ἡμέραις Οζιου βασιλέως Ιουδα.)הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה ".

ואולם הסיבה שהניעה את המתרגמים העתיקים לגרוס וְנִסְתַּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִסְתַּם֙ נראה שהיתה זו מחשבתם שנביא הבית השני (לפי דעתם) לא יכול היה לדבר אל בני דורו על רעש שהיה כשלוש מאות שנה לפני זמנם בלשון ישירה כמתיחס לזכרון חי וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה. הרד"ק מרגיש בקושי הזה ומסביר "כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ ר"ל אבותיכם וכן וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם". אבל משלו אינו דומה לנמשל, שכן הדור שמשה מדבר אליו בחלקו הגדול באמת יצא ממצרים – בילדותם, לבד מיהושע וכלב, עד כי בהחלט יכול היה משה לכלול עצמו ולומר וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם וכו'; ואילו כאן בין אירוע הרעש ובין איזוכרו אצל הנביא חלפו (לפי חשבונם של הללו) כמעט 250 שנה. 

שהפרקים האחרונים של ספר זכריה שייכים לזמן הרבה יותר קדום, לזמן שבו האזינו לנביא אנשים שחוו בעצמם את אימי הרעש ההוא וברגליהם שלהם נסו מפניו,  אנשים שבהחלט מתאים היה להזכיר להם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙, זה לא שיערו המפרשים העתיקים הללו. (247-1 הקביעה שששת הפרקים שייכים לזכריה אחד קדום יותר (ולפי אוולד והיציג אפילו לשנים) כבר אינה חדשה. לדעת הפרופסור גרץ היה מחברם זְכַרְיָ֖הוּ בֶּ֥ן יְבֶֽרֶכְיָֽהוּ הנזכר בישעיהו ח: ב. שהאיש הזה, כמו גם אֽוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֔ן הנזכר באותו פסוק, היה מוחזק אצל חז " ל כנביא אנחנו רואים מהגמרא במכות, שם תמה רבי עקיבה וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה וכו '. ומסתבר מאד שאותו זכריה זהה גם עם איש עצתו של עוזיהו הנזכר בדברי הימים ב כו: ה וַֽיְהִי֙ לִדְרֹ֣שׁ אֱ  לֹהִ֔ים בִּימֵ֣י זְכַרְיָ֔הוּ הַמֵּבִ֖ין בִּרְאֹ֣ת הָֽאֱ  לֹהִ֑ים ושהיה לפי זה גם עד ראיה לרעש ובן דורו הקשיש ממנו של ישעיהו [ וראה להלן הערתי ﭏ ]. ונמצא לפי זה שגירסת המסורה שלנו (הארצישראלית) וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י וכו ' היא הנכונה, ותיבת מִפְּנֵ֣י מכריחה אותה; הסיבה ששיערנו למעלה וההכרח לקרוא גם כאן וְנִסְתַּ֗ם בטלים מאליהם ברגע שמבינים שהנביא עצמו ושומעיו ראו בעיניהם את האירוע.).

מתוך ההקבלה הזאת לספר זכריה כמקור שממנו שאב יוספוס מתקבל גם פתרון חידת השם Ἐρωγῇ „ אֶרוֹגֶה ” שמציין בו יוספוס מקום בסביבת ירושלים ושאין מוצאים אותו בשום מקום אחר. מסתבר ביותר שאין זה אלא גֵּֽיא־הָרַ֗י בהיפוך אותיות. (247-2 שצריך לפתור גיא הרי כשם עצם לשקע שבין ההרים המקיפים את ירושלים – יְֽרוּשָׁלִַ֗ם הָרִים֮ סָבִ֪יב לָ֥הּ – שיער כבר רפופורט המנוח בהקדמתו לחיבור שורש דבר של פרוינד, על Ἐρωγῇ שביוספוס לא נתן דעתו. [ כפי שאני רואה כעת אחרי הכתיבה, מעלה גם שמואל הקטן Samuel le Petit באנקדוטא שלו בתוך Bibliotheca Bodlejana כרך 3 עמ ' 326 את ניחוש היפוך האותיות; L. de Dieu מבקש לגרוס σερώγη ולפתור תיבה זו שער הגיא, אבל הגירסא ερωγη מתועדת אצל אוסביוס [ בספרו Demonstratio Evangelica (Ευαγγελικης Αποδειξεως δεκα λογοι) בספר השישי  פרק 18] (המחבר ציטט: Dem. Evang. p. 291).)   (אמר המתרגם: אוסביוס מספר שם משם יוספוס πρὸ δὲ τῆς πόλεως πρὸς τῇ καλουμένῃ Ἐρωγῇ τοῦ ὄρους ἀπορραγνῆναι τὸ ἥμισυς τοῦ κατὰ τὴν δύσιν שלפני העיר אצל המכונה ארוגה ניתקה ונעה מחצית ההר אשר בצד מערב.)

עוד נותר בסיפורו של יוספוס פרט אחד שראוי להתעכב עליו. לפי דבריו התבקע בעת הרעש (שבא כעונש על חטא עוזיה) גם המקדש. כן מובא גם באבות דרבי נתן (פרק ט): וכזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך יב מיל על יב מיל (ראה גם תנחומא נח פרק ה). מסתבר שהמסורת הזאת עתיקה מאד ושהיא מתקשרת עם התפיסה הפרשנית המסורתית של פרק שש מספר ישעיהו, וכפי שנראה כעת יש בתפיסה הזאת אמת פנימית ולפיכך ערך להבנת המקרא גם כיום.

על פי התפיסה הזאת מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ שבתחילת הפרשה אינו ממש סוף חייו: וכי מת היה? אלא שנצטרע, ומצורע חשוב כמת (ילקוט שמעוני על אתר, מתנחומא פרשת צו); גם יונתן מתרגם את מלות הפתיחה בְשַתָא דְאִתנַגַע בַה מַלכָא עֻוזִיָה. באותה רוח מוסיף המדרש ומפרש את המשך הפרשה, בייחוד וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים וכ ' הוא היה יום הרעש שנאמר בו וְנַסְתֶּ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה וכ ' כי ביום שעמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשורפו וכ ' והארץ לבולעו וכ '.

שיש בפרשה הזאת, שהיא כעין מינויו של הנביא ישעיהו וחנוכתו בנבואה, פרטים המרמזים לרעידת אדמה, כגון וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן (249-1 הומבולט כותב (קוסמוס א עמ ' 220, ד עמ ' 223) שבמקרים רבים שרעשים בקעו וקרעו את האדמה נראו עשן שחור, קיטורים רעילים ואף להבות אש עולים מתוך הבקעים. בכל המקרים היה העשן עבה יותר ככל שעלתה עצמת הרעש התת - קרקעי), המעניקים סבירות לאותו קישור מסורתי, דבר זה רואים במבט ראשון. אבל צריך לכלול בהשקפה גם את הפסוק האחרון של הפרשה הקודמת, המצייר תמונה ברורה של אירוע רעש, ישעיהו ה31: וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַֽהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֨רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּֽעֲרִיפֶֽיהָ.  (249-2 שהפסוק הזה שייך מצד תוכנו למה שבא אחריו, שהוא שואל את הדימוי מרעידת אדמה ומכין בכשרון ספרותי ניכר למאורע המתואר אחריו, נמלט מתשומת לבם של כל הפרשנים, ועם זאת נראה שאין בו ספק. נהמת הים, החשכת מאור השמש, האפלה המחרידה על פני האדמה, כל אלה שייכים בבירור להתפרצות רעידת אדמה (השוה פליניוס ו 20, יו 16-17). אין צורך לתיקון (של אוולד) לניקוד המסורה וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר כדי לפרש „ חושך דחוס ”; צַ֣ר כמו שהוא מנוקד איננו תואר אלא שם עצם מופשט – מועקה, קצרות הנפש – כתוצאה מהחושך הפתאומי באמצע היום, כמו בישעיהו ח: כב וְהִנֵּ֨ה צָרָ֤ה וַֽחֲשֵׁכָה֙. פירסט מפרש בלכסיקון שלו צַ֣ר כקיצור של צהר (מלשון אור בהיר), וכן ה יש פותרים צר היא הלבנה שנתמעטה המובאים ברש " י על אתר כנראה הבינו צַ֣ר כאן כמקוצר מ סהר. – השפעת רעידת האדמה על הים ועל התופעות האטמוספריות נתאשרה בנסיון ונתבססה במדע (השוה הומבולט בקוסמוס א 212-220).)

סביר בהחלט ומסתדר עם פרשנות מושכלת שאותו חטא של עוזיה והרעש הבא מיד אחריו, שנראה בעיני כל הבריות כמשפט אלוהי, הם אשר העירו בישעיהו הצעיר את רוח הנבואה והניעוהו לעמוד מלא אש-קודש כשליח ה' מול העם שהשחית דרכיו. 

המשך: הרעש בימי עוזיהו בישעיהו כד.