קוד: ביאור:ירמיהו ט12 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ענה ה' (ירמיהו ט12):
"על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם,
".
ולא שמעו בקולי,
ולא הלכו בה
כמה פירושים הוצעו לפסוק זה, וניתן לחלקם לשתי קבוצות:
"
על מה אבדה הארץ ". על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים -
אין כתיב כאן, אלא "
על עזבם את תורתי ". ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר
אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז11), "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו ". הלוואי
אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.
רב הונא אמר: למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!
מכאן שגם מי שעוזב את ה' א-להי ישראל ונותן התורה - מוטב שיעסוק בתורה. כי אם יעסוק בתורה, יפגוש את המאור שבה, והדבר עשוי להשפיע לטובה על אישיותו ומידותיו, השקפת עולמו ואורחות חייו.
תפקיד זה שניתן לעם ישראל ניתן לבצעו אך ורק כאשר קיים מצב של גילוי שכינה ומשיכת הרוחניות ממרום על הארץ וזאת ניתן אך ורק ע''י לימוד תורה. אך כאשר עם ישראל עזבו את התורה נשאר העולם בלי לחלוחית של רוחניות וממילא ברצף ארועים בלתי נמנע (לאחר התרחקות מהתורה), העם נטה לעבר עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ונחרב בית מקדשנו!"
עיקר הסיבה הוא מה שעזבו את התורה, וכמו שאמר " ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה מחזירן למוטב"'
על שלא ברכו בתורה תחילה".
כלומר, הם למדו תורה, אבל לא בירכו את הברכה שלפני לימוד התורה, או: לא בירכו זה את זה "שתזכה ללמוד תורה".
פירושים שונים הוצעו למאמר זה:
כיוון דלא מברכי, גלי דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם");
שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה; שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו " לא הלכו בה ", כלומר: בכוונתה ולשמה");
כוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה בכדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה... אבל עתה שעברו חק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, הנה בזה עשו פירוד, שנסתלקה השכינה מן הארץ, והארץ נשארה בגשמותה בלי קדושה, וזה גרם חורבנה ואבידתה")
יש לפרש, דמה שלא ברכו היה משום שסברו דלמוד התורה אינה מצוה מצד עצמה כשאר מצוות, אלא רק כדי שידעו איך לקיים המצוות... ולכן לא ברכו עליה, כיון שהוא רק כדי שיהיה האפשריות לקיים מצוות, ולא עדיף מעשיית סוכה שאין מברכין, כדאיתא במנחות דף מ"ב. ונענשו על זה, משום שתורה היא מצוה ללומדה בעצם, לא רק בשביל שמזה ידעו איך לקיים מצוות אחרות, והיא עוד מצוה עדיפא, כדאיתא במתניתין ריש פאה ותלמוד תורה כנגד כולם..." והסביר הרב יהושע וייצמן: "
חטאם היה, שהבינו שעיקר העניין בלימוד התורה הוא בתועלת הבאה ממנו, בעשיית המצוות כהלכתן, ועל כן לא ברכו בתורה תחילה, שכן הברכה שלפני העשיה מלמדת על החשיבות שיש בעצם הדבר, מעבר לתועלת הבאה ממנו. יחס כזה לתורה הוא חמור מאוד, שכן לימוד התורה עצמו הוא העיקר - הקשר של הלומד לדבר ה' המתגלה בתורה, ולא רק הלימוד כדי לקיים את המצוות");
ידע שור קונהו... ישראל לא ידע..."); וכשלא מכירים בטוב - כל העולם נראה רע, ואין כל מוטיבציה לקיים מצוות.
...אמנם עם ישראל עוסק בתורה, השתדל להבינה וידע להעריך את הטובה שבה והם גם ברכו את ה' על כך, אבל לא בתורה תחילה. התורה היתה להם ענין בין שאר עניניהם שעסקו בהם. הם לא ראו בתורה את האוצר הנעלה והנשגב ביותר, הטובה אשר היא מקור כל הטובות, התפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים. הם לא ברכו על התורה תחילה. התורה לא היתה בראש כל דאגתם והם לא ראו בה את תפקידם העליון...")
מדברי הגמרא אנו לומדים שאין ערך בלימוד התורה כשלעצמו. אם אדם לומר תורה מבלי לברך עליה, דהיינו: כשאינו מכיר במקורה הא-להי - זהו הדבר הגורם לחורבנה של הארץ (שהיא המקום שניתן לנו על מנת ליישם בו את דבר ה'), על ידי כך שהוא מרוקן את התורה ממשמעותה כדבר ה'"; הרב יעקב פילבר: "
כשגם לומדי התורה חוטאים, כמו בבית ראשון שלא ברכו בתורה תחילה, ולפי פירוש המהר"ל בספרו תפארת ישראל, ברכת התורה מחברת את התורה עם הקב"ה, ובבית ראשון למדו תורה במנותק מהקב"ה, וכן בבית שני לומדי התורה למדו בשקדנות אך לא היו ישרים בהליכות עולמים ואהבו את הממון. אלא שכמו הלב כשהוא בריא גם אם שאר אברי הגוף חולים, יש תקווה שהגוף ישוב לאיתנו, כך גם לומדי התורה האמיתיים שאינם רק לומדים תורה אלא הם גם מחוברים לקב"ה והולכים בדרך הישר בהליכות עולמים, הם הלב של האומה הישראלית. אז, גם אם החברה הכללית של האומה חולה, יש תקווה שהגרעין הפנימי שהוא ברמה רוחנית ומוסרית גבוהה, ישיב את הדור בתשובה, ועל כן אין להגלותו מארצו. אך אם גם לומדי התורה כשלו בחטא מוסרי ורוחני כי אז אפסה כל תקווה ואין דרך תיקון אלא בניפוץ המסגרות הקיימות, להגלות את העם מארצו שיתחיל לבנות את עצמו מחדש")
בפשטות, אנו רואים כאן כמה שלבים של העמקה בשורש החטא: פשט הכתוב עוסק
בחטאים כבדים מאד, וחז"ל הולכים ומצמצמים את הבעיה לבעיות ממוקדות יותר:
תלמוד תורה, תלמוד תורה לילדים, ולבסוף חטא שנראה נקודתי לחלוטין - שלא
בירכו בתורה תחילה...
הסבר הדברים הוא שכאשר חז"ל אמרו "דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו
וכו'" כוונתם לומר:
...כיצד נוכל, א"כ, ליישב את הסתירה שבין המקורות השונים?
לשם כך עלינו לשים לב לניגוד שיש בהתייחסות למי שלומד תורה "שלא לשמה".
בדברי בעלי התוספות במסכת פסחים (דף נ ע"ב ד"ה וכאן) ישנה הבחנה בין שני
אנשים העוסקים בתורה שלא לשמה:
כל העוסק בתורה שלא לשמה - נוח לו שלא נברא".
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
שמאור שבה יחזירנו למוטב".
שלא בירכו בתורה תחילה" כמתייחסים בפרט לברכה שנוהגים לברך בימינו לפני הקריאה בתורה - "
אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"; הם פירשו, שההתדרדרות הרוחנית התחילה מכך שבני ישראל לא קיימו את הערך העולה מתוך ברכה זו:
איך קרה זה, שמצוות התורה נזנחו לגמרי? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. זאת התשובה שענה הא·להים בעצמו: על אשר עזבו את התורה שלפיה אני נוהג בעצמי. אלה הם מידותיו של הקדוש ברוך הוא, אותן הם עזבו - אשר נתתי לפניהם, נאמר. לפי התפישה הרגילה צריך היה לומר אשר נתתי להם. אבל יש לתיבה זו לפניהם עוד משמעות אחרת, במובן של למחיה שלחני א·להים לפניכם כחלוץ ההולך לפני המחנה. אומר איפוא ה' „על אשר עזבו את התורה שלי, היא דרך ארץ שנהגתי בה לפניהם, עוד לפני שהיו ישראל לעם". ומכאן יוצא מאליו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. וזוהי כוונתו האמיתית של מאמר חז"ל שאין מברכין בתורה תחלה, כי לא התאימה להם רוחה של ברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. תורתו היא תורת ה', כלומר דרכי ה'....."
אשר בחר בנו מכל העמים";