מה קורה למי שמתרשל בתפקידו

קוד: מה קורה למי שמתרשל בתפקידו בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: אראל (הגהה: יעל)

אל: פירושים וסימנים 13

 

בפרק ג (22 והלאה) מתחילה נבואה שבה הקב"ה מצווה על יחזקאל לעשות כמה דברים מאד מוזרים וכואבים: הוא צריך להיסגר בתוך ביתו כאילו שאסרו אותו בעבותים (ג 25-24), וגם לשתוק ( ולשונך אדביק אל חכך - ג 26); הוא צריך לשכב 390 יום על צד אחד (ד 4), ואז לשכב עוד 40 יום על צד שני (ד 6); וכל אותו הזמן אסור לו להתהפך מצד אל צד! (ד 8). הוא צריך גם להכין לו לחם מראש ל390 יום (ד 9), ולאכול כל יום כמות קטנה מאד -- 20 שקל - בערך כמו שליש כיכר לחם, וגם לשתות כמות קטנה מאד - שישית הין - בערך כמו כוס אחת ליום (נדמה לי), ובנוסף לכל הצרות - הוא צריך גם להכין את הלחם ב גללי צאת האדם (ד 12)! כאן כבר יחזקאל נשבר וצועק שהוא לא מסוגל לאכול אוכל כל-כך מגעיל, וה' "מוותר" לו ואומר ראה נתתי לך את צפיעי הבקר תחת גללי האדם ועשית את לחמך עליהם...

והשאלה היא: למה מגיע ליחזקאל לסבול כל-כך?! למה הוא צריך לשבת ב"מעצר בית"?! למה הוא צריך להתענות בפצעי-לחץ ובשברים שנגרמים כששוכבים באותה תנוחה יותר מדי זמן? אפילו כשאדם שוכב בבית-חולים מחוסר הכרה - הרופאים דואגים להפוך אותו מצד אל צד מדי-פעם כדי שלא יהיו לו פצעי-לחץ!

למה הוא צריך לאכול לחם עבש שהוכן לפני 390 יום?! למה הוא צריך לאכול כמות שגורמת לרעב ולשתות כמות שגורמת להתייבשות?! למה הוא צריך לאכול לחם שנאפה על גבי גללים,  או לחם מעורבב בגללים?! בקיצור -- למה הקב"ה מתעלל בנביא?!

בתנ"ך כתובות שתי תשובות:

1. לעניין השכיבה על צד אחד (פס' 6-4) - ושמת את עוון בית-ישראל עליו, מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עוונם; ואני נתתי לך את שני עוונם למספר ימים:390 יום. ונשאת עוון בית ישראל..., כלומר - מספר הימים שיחזקאל שכב על צד אחד שווה למספר השנים שבנ"י חטאו (רש"י, כדרכו בקודש, עשה בפירושו לפרק את החשבון המדוייק של השנים). לפי זה פירשו חז"ל שיחזקאל היה צריך לסבול כדי לכפר על עוונם של בנ"י.

2. לעניין האכילה והשתייה (פס' 13, 17-16) - ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים אשר אדיחם שם... הנני שובר מטה לחם בירושלים, ואכלו לחם במשקל ובדאגה, ומים במשורה ובשיממון ישתו... כלומר - הסבל של יחזקאל מסמל את הסבל שיבוא על בני-ישראל במצור ובגלות. לפי זה פירשו חלק מחברי נח"ת בחיפה שיחזקאל היה צריך לסבול כדי שיבין יותר טוב את נבואות-החורבן שקיבל מה', וגם כדי שבנ"י יראו אותו ויבינו יותר טוב את נבואות-החורבן שלו. [דרך אגב: קצת רקע הסטורי: הנבואה הזאת נאמרה ב שנה החמישית לגלות המלך יויכין (יחזקאל א2); יחזקאל יצא לגלות יחד עם המלך יהויכין ושאר האנשים החשובים, והאנשים הפשוטים נשארו בארץ, ובמקום יהויכין המליך נבוכדנאצר את צדקיהו דודו של יהויכין, והוא מלך 11 שנים ואז נחרב ביהמ"ק. כלומר הנבואה הזאת נאמרה 6 שנים לפני החורבן].

שתי התשובות האלו נכונות אבל לא מספיקות: אם המטרה היא לכפר על בנ"י -- למה יחזקאל צריך לסבול כדי לכפר על חטאים של אחרים? לא מספיק לו הסבל שהוא סבל כשיצא לגלות עם המלך יהויכין?! וחוץ מזה - מה עזר הסבל של יחזקאל - הרי בנ"י בסוף יצאו לגלות וביהמ"ק נחרב! ואם המטרה היא להמחיש לשומעים (או ליחזקאל עצמו) את החורבן - אז למה הוא צריך לסבול כל-כך הרבה זמן? היה אפשר להעביר את אותו מסר גם ביום אחד!

כדי להסביר את זה צריך להבין יותר את המצב בעמ"י בימי יחזקאל. כאמור, בזמן שנאמרה הנבואה הזאת רוב האנשים החשובים בעמ"י, כולל יחזקאל, היו בגלות עם המלך יהויכין (ע' בתיאור של גלות יהויכין במל"ב כד 14: והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל...). בארץ נשארו בעיקר אנשים פשוטים (ע' שם ...לא נשאר זולת דלת עם הארץ). באותו זמן פעל בארץ הנביא ירמיהו. בהתחלה הוא ניסה להחזיר את בנ"י בתשובה, אבל בסוף הוא כבר די התייאש מזה והבין שזה לא יעזור (כמו שנאמר היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?! גם אתם תוכלו להיטיב, לימודי הרע! ועוד). הגזירה כבר נגזרה. ולכן הוא השקיע את רוב המאמצים שלו בניסיון לשכנע את המלך צדקיהו ואת שאר העם שלא ימרדו בבבל: שיקבלו את העונש שגזר עליהם ה' ויעבדו את מלך בבל, וכך יינצלו מחורבן מוחלט ( הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו - ירמיהו כז 12). אבל גם בזה הוא לא-כל-כך הצליח - כי השרים כל-הזמן ניסו להסית את צדקיהו למרוד.

התקוה היחידה שנשארה לעמ"י כדי להינצל מהחורבן היא בנ"י שישבו בגלות בבל: האנשים האלה הכירו מקרוב את הכוח של בבל ויכלו להעיד ממקור ראשון שלמרד אין סיכוי להצליח. בנוסף לכך היתה להם השפעה רבה על בנ"י שנשארו בארץ כי הם היו (כאמור) האנשים החשובים. אם הם היו שולחים משלחת לא"י ואומרים לצדקיהו: "אל תמרוד! אין לך סיכוי!" הם בוודאי היו מצליחים להשפיע עליו הרבה יותר מהנביא ירמיהו, ואולי חורבן ביהמ"ק היה נמנע. אבל הם לא עשו את זה; הם היו בעצמם גויים המורדים אשר מרדו בי... קשי פנים וחזקי לב... כי בית מרי המה... (יחזקאל ב 5-3). וכאן לדעתי התחיל התפקיד של הנביא יחזקאל. הוא היה צריך להוכיח את בנ"י שבגלות-בבל ולהסביר להם את המצב, כדי שאולי חלק מהם ישמעו, וישלחו שליחים לארץ, ובכך ימנעו את המרד ואת החורבן. זה היה תפקיד מאד חשוב, ולכן ה' חזר עליו כמה וכמה פעמים: ודיברת את דבריי אליהם (ב 7), לך בוא אל בית ישראל ודיברת בדבריי אליהם (ג 4), ולך בוא אל הגולה אל בני עמך ודיברת אליהם... אם ישמעו ואם יחדלו (ג 11), והוא גם הזהיר את יחזקאל שלא יושפע מבנ"י המרדנים ולא יהיה מרדן כמותם: ואתה, בן-אדם, שמע את אשר אני מדבר אליך, אל תהי מרי כבית המרי... (ב 8).

כדי להבין יותר טוב את הקטע נשתמש ב"עיקרון המילה המנחה". מילה מנחה בקטע תנ"כי היא מילה שמבטאת את הנושא המרכזי בקטע, וחוזרת בו מעבר למה שדרוש כדי להבין את התוכן (ע' בנספח ל שיעור "ויאמר עלה נעלה... ואולי לא?!"; ע' גם בספר 'מאדם עד נוח' מאת פרופ' קאסוטו). "עיקרון המילה המנחה" קובע, שהמילה המנחה בקטע מופיעה בו 7 פעמים, או כפולה של 7 (בהתאם לאורך הקטע). בנבואה שבה ה' שולח את יחזקאל לנבא לעם ישראל (לפני ג22), המילה המנחה היא "מרי": היא חוזרת פעמים רבות:

1. ב5: והמה אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה -- וידעו כי נביא היה בתוכם.
2. ב6: מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תיחת, כי בית מרי המה.
3. ב7: ודיברת את דבריי אליהם, אם ישמעו ואם יחדלו: כי מרי המה.
5. ב8: ואתה בן אדם, שמע את אשר אני מדבר אליך -- אל תהי מרי כבית ה מרי: פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך.
6. ג9: כשמיר חזק מצור נתתי מצחך: לא תירא אותם ולא תיחת מפניהם, כי בית מרי המה.

בניגוד למקובל ברוב התנ"ך, המילה המנחה חוזרת כאן רק 6 פעמים ולא 7! אבל אם נקרא קצת הלאה נגלה את הפעם החסרה בדבריו של יחזקאל עצמו:

7. ג14: ורוח נשאתני ותיקחני; ואלך מר בחמת רוחי, ויד ה' עליי חזקה.

זה לא בדיוק "מרי" אלא "מר", כי יחזקאל כמובן לא יאשים את עצמו במרי. אבל מהמשך הסיפור נראה שהדמיון בין "מר" ל"מרי" הוא לא בצליל בלבד.

יחזקאל מספר (ג 15) ואבוא אל הגולה תל-אביב היושבים אל נהר כבר... ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם - יחזקאל הגיע אל בני הגולה - אבל לא דיבר! במקום לדבר את דברי ה' הוא ישב 7 ימים ושתק! הוא לא מילא את תפקידו!

אמנם, היו לו סיבות טובות לשתוק:

א. הוא פחד שלא יקשיבו לו ( והבנים קשי פנים וחזקי לב - ב 4)

ב. הוא פחד שיפגעו בו ( כי סרבים וסלונים אתך, ואל עקרבים אתה יושב - ב 6)

אבל כל התירוצים האלה לא עזרו לו:

ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמור: בן אדם! צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני! באמרי לרשע 'מות תמות', ולא הזהרתו, ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו - הוא רשע בעוונו ימות; ודמו מידך אבקש! בגלל שלא דיברת ולא הזהרת את בנ"י - אתה תענש קשות! אבל אם רק היית מזהיר אותם כמו שציויתי אותך - היית מציל את נפשך... (ג 19).

מיד לאחר מכן מתחילה הנבואה שראינו קודם (ג 22 והלאה) - הנבואה שבה ה' ציווה על יחזקאל לסבול: הוא סבל גם את העוון של בית-ישראל וגם את העונש שיבוא עליהם במצור. הוא היה יכול למנוע את החורבן ולא עשה את זה - ולכן נאלץ לסבול. הוא לא רצה לדבר אל בנ"י במילים ולכן נאלץ לשתוק, ו"לדבר" אליהם במעשים, ולהמחיש להם את הסבל על בשרו. דבר ה', שבהתחלה היה בפי יחזקאל כדבש למתוק (ג3), הפך לו בהמשך ממתוק ל מר, בגלל שהיה מרי כבית המרי...

לכל אדם יש תפקיד בעולם. אמנם, לא כל אחד הוא נביא, ולא לכל אחד יש תפקיד כל-כך גורלי כמו שהיה ליחזקאל. אבל לכל אחד יש תפקיד. ולכל אחד יש בחירה: הוא יכול להתרשל במילוי תפקידו; אבל אז ה' לא יוותר לו ויכפה עליו בייסורים למלא את תפקידו - כמו שעשה ליחזקאל. אבל הוא יכול גם למלא את תפקידו ברצון, בלי להתרשל - למרות כל הקשיים; ואז גם ימנע מעצמו סבל מיותר וגם יתרום יותר לעמ"י...

[אני מתנצל על האוירה הקודרת של הדברים הנ"ל; במקור הם היו שיעור לתשעת הימים]