קוד: בדמייך חיי בתנ"ך
סוג: משל
מאת: אראל
אל: מכתב
נראה לכאורה שהגבר חושב רק על עצמו: בפעם הראשונה שהוא רואה אותה (פסוק 6: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך
") הוא לא מטפל בה אלא רק אומר לה "בדמייך חיי
"; רק בפעם השניה שהוא רואה אותה (פסוק 8: "ואעבור עלייך והנה עתך עת דודים
") הוא מטפל בה
ולוקח אותה לאישה.
נראה לכאורה שבפעם הראשונה הוא עבר עליה כשהיא היתה ילדה קטנה ולא ראויה לנישואין, ולכן לא דאג לה ולא טיפל בה אלא רק אמר לה משהו והשאיר אותה בשדה מתבוססת בדמיה, ורק בפעם השניה - כשראה שהוא יכול כבר לקחת אותה לאישה - הוא טיפל בה כמו שצריך, רחץ אותה והלביש אותה.
ואם הגבר מתנהג בצורה כל-כך אנוכית - אז מה הפלא שאחר-כך האישה בוגדת בו?!
נראה לי שיש להבין את הפרק הזה על-פי פרק כג.
בפרק כג מופיע משל מאד דומה.
ההבדל היחיד הוא שבפרק טז יש ילדה אחת שמסמלת את ישראל, ובפרק כג יש שתי ילדות – ישראל ויהודה.
ושם רואים שהילדה הזאת היתה מאד לא צנועה כשהיתה במצרים. ייתכן אפילו שהדם שבו היא התבוססה היה דם-הבתולים שלה שנשפך.
ולכן כשהגבר ראה אותה הוא בכלל לא רצה לקחת אותה אלא אמר לה "בדמייך חיי
" – אם את כל-כך פרוצה אז תמשיכי להתבוסס
בדם. אבל בפעם השניה שהוא ראה אותה היא כבר היתה ראויה לנישואין, ואז הוא
לקח אותה לאישה, בתקוה שבעקבות הנישואין היא תתבגר ותפסיק לזנות. עד כאן
המשל.
הנמשל מתואר בפרק כ, שם כתוב על בני ישראל (יחזקאל כ8): "וימרו בי, ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גילולי מצריים לא עזבו
", וה' בהתחלה בכלל לא רצה לקחת אותם: "ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם, בתוך ארץ מצרים
". אבל אח"כ ה' שינה את דעתו: "ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם... ואוציאם מארץ מצריים... ואתן להם את חוקותי, ואת משפטי הודעתי אותם...
"
בספר ויקרא (ויקרא יז5-7, ראו דם בהמה לעומת דם חיה ועוף) מסופר שה' ציווה על בני ישראל להקריב קרבנות שלמים (נדבה) כדי שלא יעבדו אלילים: ה' ידע עוד ממצרים, שלבני ישראל יש יצר-רע של עבודת-אלילים, ורצה לאפשר להם לממש את היצר הזה באופן טהור (כך כתב הרמב"ם), וזה גם-כן מתאים (אולי) למשל.