רוח אפינו משיח ה"

קוד: רוח אפינו משיח ה" בתנ"ך

סוג: מניעים2

מאת: מידד

אל: כפית ה'תשס"ב אב

/ מידד שלם

מאמר זה מסכם רעיונות שעלו בחברותות שלי בתנ"ך עם גדעון חזן ונתי זגורי ורעיונות שהחלפתי עם איתן פנקלשטין.

אם מתבוננים על מסכת חייו של דוד מיום שנמשח, אנו נוכחים לדעת שהוא מעולם לא נוקט אף צעד לממש את מלכותו. הוא אמנם מציע את עצמו להיות נציג ישראל במלחמה נגד גולית, אך הוא פועל יחידי ולא בתור מפקד. לאורך כמעט כל שאר ימיו דוד אינו יוזם דבר. מיד לאחר המלחמה, כאשר נפש יונתן נקשרת בנפש דוד, יונתן הוא היוזם, והוא זה שנותן לדוד את מדיו. בכך נרמז לדוד שאפילו בן המלך מסיר את כובעו מפניו. שאול הוא זה שממנה אותו "על אנשי המלחמה" (י"ח, ה [1] ). דוד נאהב עד כדי כך שהנשים המשחקות מיחסות לו ניצחונות גדולים יותר מאשר לשאול, וכך כבר מתחילים רמזים ראשוניים מנשי העם שהוא מתאים יותר משאול: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (י"ח, ז). לכן שאול מתחיל לחשוש מדוד: "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (י"ח, ט). וכאשר "דוד לכל דְרָכָו משכיל וה' עמו... וכל ישראל ויהודה אֹהֵב את דוד…" שאול עוד יותר חושש, "ויגר מפניו" (י"ח, יד-טז). צעד נוסף המקדם את דוד למלוכה הוא הצעת שאול לתת את מירב או מיכל לדוד לאישה. במקום לשמוח על יוזמת המלך, דוד מצטנע ואומר שהוא אינו ראוי: "הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנוכי איש רש ונקלה" (י"ח, כג), לכאורה דוחק את מימוש נבואת משיחתו.

לאחר כל העליות האלו דוד פתאום נופל מספר נפילות. בגלל הרוח הרעה המבעתה את שאול, שאול מנסה להרוג את דוד, ועל כן נאלץ דוד להימלט ובכך מאבד את מעמדו ונופל ממשרת שר צבא בממלכת ישראל המשוחררת למעמד של עובר חוק נרדף, "עבד מתפרץ" (ע"פ כ"ה, י). אפילו אשת דוד - מיכל - שעוד איכשהו קישרה אותו למלכות, ניתנת לפלטיאל בן ליש. ולכאורה נראה שנבואת שמואל לא תתקיים ודוד פיספס את הזדמנותו לנהל מהפכה נגד המלך הנשלט ע"י רוח רעה.

אך אט אט נבנה דוד מחדש כמנהיג, אלא שהפעם זה לא קורה בבית המלך אלא כראש כנופיה במדבר. ושוב, לא בגלל יוזמתו האישית אלא בגלל יוזמות חיצוניות שנמשכו אליו - אנשים שבאו אל דוד מבלי שהוא יבקש מהם, וסרו למשמעתו: "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נֹשֶׁא וכל איש מר נפש" סרים למרותו, "ויהי עליהם לשר" (כ"ב, ב). מחנה דוד הופך להיות גדוד של 400 איש. לאחר טרגדיית רצח כוהני נוב, עובר גם אביתר לשורות דוד, ואף משמש לו ככהן נושא אפוד בד המאפשר לו לשאול בה'.

תהליך הנהיה אחרי דוד גורם לדוד רצון לממש את הנבואה על-ידי יצירת אלטרנטיבה לשלטון הקיים. דוד רואה שלמרות נפילתו מהיות שר בישראל, ישנם עדיין אנשים הנוהים אחריו בגלל כישוריו כמנהיג, בד בבד עם רוח ה' אשר בקרבו הקוראת לו לפעול. אך מאידך יש מלך בישראל ודוד אינו רוצה למרוד בו, וכן אין הוא מעוניין בתוצאות שעלולות להתעורר כתוצאה ממרד, כאשר אין שלטון מסודר וכמו בימי השופטים איש (מהגויים) הישר בעיניו יעשה בישראל. חשש זה קיים במיוחד כאשר יש כוח צבאי חזק של פלשתים בעל שאיפות אימפריאליסטיות המבקש לרדות ולשעבד את ישראל, כפי שעשה לפני מלכות שאול וכפי שניסה במלחמה בעמק האלה (המלחמה בה נאבק דוד בגולית). בגלל סיבות אלה מנסה דוד ליצור הנהגה חלופית תוך כדי הימנעות מעימות פיזי.

נמצאנו למדים שדוד מחפש דרך לרמוז לאיש ישראל שלמרות שהוא הודח מלפני שאול הוא עדיין חפץ ביקרם והוא עדיין יכול לשמש כמנהיג לעם ולא רק לעוברי חוק. הוא מחליט לעשות זאת ע"י הושעת קעילה - עיר שנקלעת לצרה והשלטון המרכזי מתעלם משוועתה ואינו נחלץ להושיעה. אז בא דוד בתור מנהיג אלטרנטיבי עם אנשיו, מנחיל מכה ניצחת לפלשתים ומציל ישראל מיד שוסהו: "וינהג את מקניהם ויך בהם מכה גדולה" (כ"ג, ה). בכך מוכיח דוד לא רק שאכפת לו מערי ותושבי ישראל למרות שהוא בורח מהשלטון המרכזי, אלא גם כישורים יוצאים מן הכלל של מנהיג המסוגל להוביל את אנשיו לקבל על עצמם משימות חשובות כמו הצלת אחיהם בניגוד לנטייתם הטבעית, "הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים" (כ"ג, ג).

תוצאות הניצחון בקעילה היו אומנם מרשימות "ויך בהם מכה גדולה" אך לא כל אנשי קעילה השתכנעו, שהרי לולי בריחת דוד מקעילה, היו אנשי קעילה (גדולי העיר, לא ה'עמך') מוכנים להסגירו לידי שאול. אך למרות זאת - בלי שדוד יבקש - מצטרפים אליו עוד 200 איש. שהרי דוד ירד לשם עם גדוד של 400 איש ויצא עם 600 (200 = 400 - 600).

ולא זו בלבד שדוד הולך וחזק, בנו של המלך - יונתן - בא לחזק את ידיו ומאשר לו שנית גם לאחר בריחתו ש"ואתה תמלוך על ישראל... וגם שאול אבי יודע כן" (כ"ג, יז). ועל כן אל ייפול לבך מכך שאתה צריך לנוס באופן זמני.

אך למרות כל ההצלחות הנ"ל, דוד - כדרכו - מוותר על שתי הזדמנויות למימוש מלכותו. האחת - כאשר שאול נכנס למערה שבה מסתתרים דוד ואנשיו על מנת להסך רגליו ודוד מעדיף את כריתת כנף מעילו על פני כריתת ראשו, השניה - כאשר שאול חונה במעגל ודוד ואבישי יורדים למעגל - במקום להרוג את מבקש נפשו, מתעלה דוד על עצמו ומסתפק בלקיחת חנית המלך והמימייה המלכותית.

התעלות זו אמנם מעוררת הערצה רבה על ההקרבה העצמית ועל שילום הטובה תחת הרעה, אך אנשי דוד ואבישי טוענים כלפיו שהתנהגות כזאת היא חוסר היענות לדבר ה'. התחסדות זו של דוד היא בעצם כדברי המדרש הדורש על שאול את הפסוק "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז', טז) - כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים. אנשי דוד לא מבקשים ממנו שיפגע בשאול בטיעון ש'עכשיו יש לך הזדמנות להרוג את מבקש נפשך ולהנקם מאויבך', הם אומרים לו ש ה' הוא זה שרוצה במות שאול: "הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנוכי נותן את אויבך בידך..." (כ"ד, ד), או כדברי אבישי: "סיגר אלוקים היום את אויבך בידך" (כ"ו, ח). יכול להיות שה' מעניק לצורך העניין רק את "היום" ולא תהיה הזדמנות שניה! ובכל זאת - דוד אינו מסכים לגעת במשיח ה' שהודח פעמים, פעם לפני המלחמה בפלשתים (פרק י"ג) ופעם לאחר מלחמת עמלק (פרק ט"ו). הוא לא מסכים לפגוע במשיח ה' שזנח את ישראל בידי פלשתים ואינו מוכן לארגן צבא על מנת להושיע את ישראל מיד פלשתים כאשר הם נלחמים בקעילה, אך הוא כן מוכן לארגן צבא בשביל לרדוף את דוד. הוא לא מסכים לגעת במשיח ה' שכבר מזמן רוח ה' רעה מבעתו, שנשלט ע"י רוח רעה ומצבי רוח, ובגלל שגעונו מוכן לרדוף את עבדו הנאמן ביותר. הוא לא מסכים לשלוח ידו במשיח ה', למרות שהוא יהווה תחליף הרבה יותר מוצלח, שקיבל גם סמיכה משמואל נביא ה'.

לבסוף, גם לאחר מות שאול ולאחר שאזלו כל התירוצים של "כי ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה" (כ"ו, ח), דוד לא מנסה להמליך את עצמו ולהסב אליו את כל ישראל. הוא אמנם שואל בה' אם לעלות אל אחת ערי יהודה (ולתת ליהודה הזדמנות להמליך אותו), אך הוא לא מכריז על עצמו כמלך ישראל הבלעדי. ה' אכן מורה לו ללכת לחברון בירת יהודה, ואנשי יהודה ביוזמתם באים למשוח את דוד למלך עליהם. המסר היחיד שדוד משדר לישראל מופנה לאנשי יבש גלעד. דוד מודיע להם שהוא אינו כועס עליהם על כך שהם קברו את שאול אלא מחזק את ידיהם, ובכך הוא מונע יריב פוליטי פונטציאלי.

מלכות דוד בחברון נמשכת שבע שנים וחצי, בזמן שאיש בושת מולך שנתיים במחנים. אם כן מתעוררת השאלה מתי בדיוק משתבצות השנתיים הללו בתוך שבע וחצי השנים של מלכות דוד בחברון. אך בין אם נאמר שהן היו מיד לאחר מות שאול ובין אם נאמר שהן היו באמצע או אפילו בסוף שבע השנים הללו, נמצאנו למדים שבזמן שפלשתים יושבים בערי ישראל (ל"א, ז), דוד כמנהגו לא נוקף אצבע להצילם מיד שוסיהם ולנסות לשכנעם שימנו אותו למלך. (לפי אטלס דעת מקרא איש בושת נמלט מפני פלשתים לעבר הירדן, כאשר הוא רואה שפלשתים לא רודפים אחריו - אבנר ממליך אותו על הגלעד, לאחר שהוא שוב רואה שפלשתים לא מגיבים - הוא ממליך אותו על האשרי, ושוב לאחר שאין תגובה פלשתית - על יזרעאל וכך הלאה עד שהוא הומלך על ישראל כולה. אם כן מדוע דוד אינו נוקט באותה דרך?!) עד שבסופו של דבר העם והזקנים פונים אליו ומבקשים ממנו להיות מלך, והדבר היחיד שהוא עושה זה להיענות לבקשתם.

אך מעניינת עוד יותר היא העובדה שגם בזמן מרד אבשלום דוד מסיר את הכתר בפני בנו. כאשר דוד שומע על פרוץ המרד, במקום לנסות לשמור על השררה הוא בורח מיד ומשאיר את עיר הממלכה ביד בנו. כאשר שמעי מחרף ומגדף את דוד ואבישי מבקש להסיר את ראשו, דוד טוען כלפיו שזה מה' ואין שום סיבה להעניש את שמעי. ולא זו בלבד אלא שהוא אף מצווה להחזיר את הארון לעיר דוד ומתפלל שאם ה' ירצה הוא יזכה לראותו שוב.

התנהגות זו של דוד מעוררת תמיהות רבות, הן על דוד עצמו והן במישור הרחב יותר בנוגע לדרך התנהגותו של משיח ה'. אם אכן ה' משח את דוד - מדוע אין הוא מנסה לממש את רצון ה'? אם כך מתנהגת הדמות של משיח ה', האם גם בבוא "חוטר מגזע ישי" (ישעיה י"א, א) - המשיח בימינו - הוא יתנהג באותו אופן? האם החובה לחשוף את המשיח מוטלת עלינו או עליו?

על מנת להסביר התנהגות זאת, שומה עלינו להבין מה קרה או ליתר דיוק מה לא קרה בזמן משיחת דוד. כאשר דוד נמשח הוא לא קיבל שום הנחיות. שמואל עצמו ניסה להתחמק מהשליחות אך ה' כפה עליו ללכת. שמואל חשב למשוח את אחיו הגדול אך ה' לא בחר בו. דוד עצמו לא הועלה כאופציה פוטנציאלית עד שלא עברו על כל שבעת בני ישי והם נשללו אחד לאחד. גם כאשר דוד נמשח בסופו של דבר ע"י שמואל, התנ"ך לא מציין שום חילופי דברים בין דוד לנביא. דוד לא מקבל שום הנחיות כיצד לפעול במצב המורכב שבו נמצא מלך משוח כאשר מלך אחר שולט בארץ. הוא לא מקבל שום אות מה' כחיזוק לאמיתות בחירתו, הטקס בו נמשך דוד לא היה מרשים במיוחד, הוא לא נעשה על-ידי גורל לעיני כולם כך שכולם ידעו שהוא המלך, אלא בהצנע בקרב אחיו (ונראה שהאחים לא הפיצו את השמועה, להיפך, הם גוערים בו כאשר הוא יורד לבקר אותם במלחמה (י"ז, כח)). לולי ואולי אף למרות רוח ה' שצלחה עליו, אני מסופק אם כמה ימים לאחר המשיחה דוד לא היה מתחיל לפקפק אם כל הארוע בכלל קרה או שהכל היה רק חלום. לא זו בלבד אלא ששמואל לא טרח אפילו לומר לו אם הוא נמשח למלכות, לנבואה או לכהן בתפקיד כל שהוא - אולי נער שמואל. כפי שאמרנו, גם אם דוד באמת האמין שהוא יהיה המלך הבא - מה עליו לעשות? הרי יש מלך בישראל, מלך שלמרות שהודח פעמים ממשיך לתפקד כמלך. על-כן מחליט דוד להמשיך את חייו הרגילים בצאן ולראות מה ילד יום.

במהלך הדברים רואה דוד איך ה' מקרב אותו למלכות ומעניק לו גם הזדמנויות בהן הוא יכול להוכיח את עצמו בעיני העם. כאשר דוד יושב במרעה מאחר הצאן, הוא מקבל זימון למלך בנסיבות לא ברורות, בהן הוא מתבקש לנגן לפניו. לאחר מכן, בשמיעת דברי גולית המחרף את מערכות ישראל - דוד מבקש לייצג את ישראל ולהלחם בו. לאחר הניצחון גם נשות ישראל מכירות בערכו, ולאחר מכן כל איש ישראל ויהודה. דוד מתחתן עם בת המלך, אך ה' הופך את הקערה על פיה ודוד נאלץ להיות פליט במדבר. כאשר דוד רואה שמתקבצים אליו אנשים, הוא מחליט שללכת כנגד שאול אי אפשר ועל כן הוא יקים ממלכה אלטרנטיבית ומי שירצה להצטרף מוזמן. הוא לא ינסה להשתלט בכוח אלא יטיל את החלטה על העם. כך - כפי שמתואר בדברי הימים א', י"ב - עוד בזמן שדוד בציקלג, סרים אנשי הצמרת של ממלכת ישראל למרותו. אחי שאול בכבודם ובעצמם עוברים לשורות דוד. אנשי חיל וגדודים מכל ישראל עורקים לממלכה האלטרנטיבית וכך דוד הלך וחזק. לאחר המעבר לחברון, התנועה לכיוון דוד רק הולכת ומתעצמת, עד כדי כך שבשיאה מגיע מעבר הירדן גדוד של 120,000 אלף איש.

כל התנועה הזאת הייתה רצון העם בלבד בלי שום מעורבות ופליירים מצד דוד. למעשה, האירוע היחיד בו ניסו להחליט בידי מי תהיה הממלכה בכוח הזרוע היה בהצעת אבנר שישחקו 12 נערים לפניו ולפני יואב (הצעה שמזכירה את הצעת גלית, אך כאן המריבה היא רק על 12 השבטים, ועל כן 'משחקים' 12 נציגים). פרט לעובדה שמתו 360 איש מישראל ו20 איש מיהודה לא היו שום תוצאות.

לסיכום: למרות שדוד הכי מתאים למלוכה, הוא לא ינסה לשכנע את העם להמליך אותו - "מלכות שאין מגרמה כלום", היא רק משקפת את רצון העם ואינה מבקשת להנהיג בשביל כבודה, למרות שהיא הכי מתאימה. לכן כל האחריות על מינוי המלך מוטלת על העם. לולי שהעם ילך ויבחר בדוד - הוא לא יהיה מלך. בחירת המלך צריכה להיעשות באותו האופן בו - לפי הרמב"ם - נבחרו שופטי הסנהדרין: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שמצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו. ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית. ומשם מעלים אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול." (הלכות סנהדרין פ"ב ה"ח). היינו לא על-ידי הגשת מועמדות, אלא בגלל תכונותיו ואופיו והתנהגותו המופתית. כמו שעושים היום בהענקת פרס ישראל - לא צריך להגיש מועמדות אלא בוחרים בך בגלל מעלתך, כישוריך ותרומתך לחברה.

האר"י אמר שבכל דור יש משיח בכוח, אך הוא לא יחשוף את עצמו אלא אם כן יפנו אליו ויבקשו מימנו שימלוך "ויבקשו... ואת דוד מלכם". כך מתיחס גם ריה"ל למקדש שלא יבנה אלא אם כן יכספו אליו בתכלית הכוסף. היינו הרצון צריך להיות שלנו ורק לאחר מכן תבוא העזרה מלמעלה לממש את רצוננו, אך גם זה רק בדרך טבעית - שהרי בכל ספר שמואל ב' לא מצאנו שום ניסים וכל המלחמות התנהלו בצורה טבעית.

גישה זו מטילה עלינו אחריות עצומה. היא מחייבת אותנו לא לשבת בחיבוק ידים ולחכות שיבוא משיח צדקנו ויגאלנו, אלא לחפש אותו בשכנינו, בחברינו וברבותינו, לבחון מי הכי מתאים למלכות, וללחוץ על אנשים אלה לתפוס פיקוד ולהתחיל לקדם את הגאולה, כיוון שאם כנים דברי - הם מעצמם לא יעשו דבר אם אין אף אחד מאחוריהם. וכשם שכך הם פני הדברים במעגלים הגדולים, כך גם במעגלים קטנים יותר - שומה עלינו לחפש את הכוחות הטמונים בחברינו ולדרוש מהם להוציא אותם לפועל. שהרי בכל אחד יש בחינת משיח שימות בקרבו אם הוא לא יהיה בסביבה המתאימה שתדרוש ממנו ותאפשר לו להשפיע עלינו מכוחו.