היומן ב

קוד: היומן ב בתנ"ך

סוג: סיפור

מאת: חגית מוריה

אל: כפית ה'תשס"ב

[פינת היומן / חגית מוריה]

היום היה היום העצוב ביותר בחיי, היום בו אבדה לי הנפש היחידה אותה אהבתי אי פעם. אם היו אומרים לי אז, כשרק קיבלתי אותה, שכך ארגיש, לא הייתי מאמין.

הרי בכלל לא רציתי אותה, לא ידעתי מה לעשות כאשר נתן לי שאול המלך, כאות להערכתו, את מיכל בתו לאישה. לא יכולתי לסרב פן אפגע בו, ולהזכיר את שמו של דוד - בטח ובטח שלא. רק המחשבה עליו הייתה מעלה לשאול את הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לחטוא ל- ה'. והרי היא אשת-איש! אך מצד שני היה זעמו של שאול. עשיתי הכל כדי להימנע מחטא. תקעתי חרב בינינו (על-פי מקור בגמרא)ונמנעתי מלגעת בה אפילו באצבע. אולי דווקא מתוך כך, מתוך היחסים האלו שבלי נגיעה, צמחה ועלתה לה האהבה. לאט לאט התוודעתי לאישיותה המקסימה של מיכל, לשנינותה, להומור שלה ולשובבות. יכולנו לשבת יחד ולשוחח עד בלי די. שקענו בעולם משלנו, עד כדי כך שבסתר לִבי קיוויתי שדוד יְוַתר עליה, הרי יש לו כבר כמה נשים, ולמה שירגיש בחסרונה של מיכל, בלי להוריד מערכה, חס חלילה. היו לילות שאף מחשבות זדון התגנבו לראשי וייחלתי למותו של דוד, אולם מיהרתי לסלקן.

והנה הגיע היום, היום שחששתי ממנו יותר מכל. שאול מת ואני מנחם את מיכל ומתקשה שלא לאספה בזרועותיי כתינוקת ולמחות את דמעותיה. בגלל איזו ברית בין אבנר לדוד, מכיוון שדוד לא יכרות ברית עם אבנר אלא אם כן יקבל את מיכל ובכך ירגיש שכבודו הושב לו, מכיוון שזכה בה כשהרג 100 פלשתים, הגיע אבנר לביתי והודיע לי שמיכל חייבת לחזור לבעלה.

הלכתי אתה וליוויתי אותה בדרך. לא יכולתי עוד להתאפק ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. מיכל, מיכל שלי... כשהגענו לבחורים ניגש אליי אבנר, לחץ את ידי, נתן לי טפיחה על השכם ואמר לי שכדאי שאשוב לביתי. חזרתי הביתה, בודד כל-כך. הבית נראה כה קטן ועזוב בלי צחוקה, בלי קול פסיעותיה בבית...

אוי, אלי, אלי. למה עינית אותי כך? למה העמדת אותי בניסיון? הראית לי את פסגות האושר ואחר חטפת אותו ממני כשרק בקושי טעמתי ממנו. ומה עם מיכל? במה חטאה יונתי הקטנה? היא ודוד בכלל לא מסתדרים, כך אמרה בעצמה. היא אינה אוהבת אותו. כך תחיה לה מרירה. וילד, אשר כה חשקה בו נפשה - היוולד לה? אוי, אלוקי. עמדתי בניסיון אך המחיר, אי, המחיר כבד מדי...