קוד: ביאור:שמואל א יז47 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
... וְיֵדְעוּ כָּל הארץ כִּי יש אלהים לישראל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה'; כִּי לה' הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".
וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל", מכוונות לאנשים שאינם מאמינים בה';
וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה'", מכוונות לאנשים שמאמינים בה', אלא שהם חושבים שה' מושיע בחרב ובחנית.
אוֹי לָנוּ, מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה? אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר!"
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה..."
וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אמר[אָמְרוּ] פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית"
גם בעם ישראל היו אנשים שחשבו שה' יושיע רק באמצעות החרב:
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן, וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי', וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו" (ראו "עוז מלך")
לא בחרב ובחנית יהושיע ה'".
ע"פ מלבי"ם, פסוק 46 מכוון לגויים - "כל הארץ
", ופסוק 47 מכוון לישראל - "כל הקהל
"; אך לענ"ד פסוק 47 מכוון גם לאותם גויים שהאמינו בה', כפי שכתבתי.
לא בחרב ובחנית יהושיע ה'", אולם הוא הרג את גלית בקלע ואבן, והרי גם זה סוג של נשק! ועוד: לאחר שהרג את גלית, דוד השתמש גם בחרב - חרבו של גלית עצמו:
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ..."
וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר"
לא בחרב ובחנית יהושיע ה'"?
0. באותו זמן, הפלשתים מנעו מבני ישראל לייצר חרב וחנית:
וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אמר[אָמְרוּ] פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית"
קלע ואבן הם כלי נשק פשוטים, שנמצאים בטבע, וכל ילד יכול להכין; אין
צורך בחָרָש, ואי אפשר למנוע מבני ישראל לייצר אותם. דוד רצה ללמד את בני
ישראל שאסור להתייאש, כי אי אפשר לחסום את דרכי הישועה, וה' יכול להושיע
גם באמצעים הפשוטים ביותר - צריך רק לפתוח את העיניים ולהשתמש במה שיש. מעבר לכך: כשהעם משתדל כמיטב יכולתו
באמצעים שברשותו, ה' גם דואג לתת לו אמצעים משוכללים יותר: אם העם לא יכול
לייצר נשק, ה' ידאג להעביר לו את הנשק של האויב - חרב גלית.
במאמר קרבנות מלחמה וקרבנות מזבח הבאנו שני הסברים נוספים, שיכולים להתאים גם לפסוק שלנו:
1. ייתכן שהכוונה היא "אמנם החרב והחנית
חשובים,
אבל הם לא העיקר"; דוד הקצין את הדברים וכתב שה' יושיע "לא בחרב ובחנית
"
כלל, כי באותה תקופה, הפלשתים התגאו בכך שיש להם כלי נשק ולבני ישראל אין,
הם חשבו שאפשר לנצח במלחמה בכוח הנשק בלבד, זה הדבר היחיד שיש לו חשיבות.
כדי להבהיר להם את סדר העדיפויות הנכון, טען דוד טענה קיצונית ואמר שלחרב
ולחנית, כביכול, אין חשיבות כלל, למרות שלמעשה יש להם חשיבות כלשהי. דבריו
של דוד דומים לדברי הנביאים, שאמרו שה' לא רוצה בזבחים ובעולות, כדי
להוכיח את האנשים שחשבו שהקרבנות הם העיקר.
2. וייתכן שהכוונה היא, שאכן ה' לא יושיע בחרב ובחנית כלל, אך
הפסוק מכוון בפרט לרשעים - לפלשתים, שרצו לשעבד את עם ישראל. לרשעים אכן
אסור להחזיק נשק, זו תועבה בדיוק כמו ש"זבח רשעים תועבה
", ולכן ה' לא יושיע את הרשעים האוחזים בחרב וחנית. אולם, אדם צדיק וירא ה' צריך להשתמש בכל האמצעים שה' נתן לו, כולל נשק.
פירוש 0 מתאים להשערה שהמילים "לא בחרב וחנית יהושיע ה'
" מכוונות לבני ישראל (כדברי מלבי"ם). פירושים 1+2 מתאימים להשערה שהמילים הללו מכוונות כתגובה לפלשתים.
תוצאות המלחמה ההיא הוכיחו שגם בימינו "לא בחרב ובחנית יהושיע ה'
".