קוד: ביאור:שמואל א יח7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמואל א יח7: "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל באלפו[בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו!
"
שמואל א יח8: "וַיִּחַר
לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר 'נָתְנוּ
לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה!'
"
הפירוש המקובל הוא: "הכה שאול באלפיו - בהרבה אלפים של פלשתים
"
(מצודות); שאול הכה אלפי פלשתים, ודוד הכה רבבות פלשתים - פי 10. שיר כזה הוא עלבון גדול לגבורתו של שאול המלך, והדבר תמוה, מדוע העליבו הנשים את שאול? מדוע נתנו לשאול אלפים ולדוד רבבות?
1. יש מפרשים, שהנשים כלל לא התכוונו להעליב את שאול, להיפך: הן שיבחו את שאול, שהצליח לנצח את הפלשתים במכמש בעזרת צבא של שלושת אלפים איש בלבד,
שמואל א יג2: "וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל
שְׁלֹשֶׁת אַלְפַּיִם מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל
אֲלָפִים בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל
וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו
", בעוד שלדוד נדרשו רבבות. אמנם דוד היכה את גלית לבדו, אולם במלחמה שנוצרה לאחר מכן השתתפו כל ישראל ויהודה,
שמואל א יז52: "וַיָּקֻמוּ
אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת
הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן, וַיִּפְּלוּ
חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן
".
לפי זה, כוונת הנשים היתה,
הכה שאול באלפיו = בעזרת אלפי לוחמים,
ודוד ברבבותיו = בעזרת רבבות לוחמים
(ע"פ הרב יגאל אריאל, "עוז מלך"). שאול הבין את הנשים באופן שגוי, כנראה בגלל רגשי הנחיתות שלו (שמואל א ט21: "וַיַּעַן
שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי
יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי
בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?
"), והשליך על שירת הנשים את חששותיו הפנימיים מאיבוד המלוכה.
2. אולם, ייתכן שהנשים אכן התכוונו למתוח ביקורת על שאול. שימו לב, הנשים הללו נקראות המשחקות - מלשון שחוק, צחוק ובדיחה.
בארבעים הימים שקדמו לאותו אירוע, חירף גלית הפלשתי את עם ישראל,
שמואל א יז16: "וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם
". שאול המלך שתק ולא הגיב. הדבר גרם לדיכאון כבד בעם ישראל. כשדוד היכה את גלית, הוא שבר את הדיכאון והחזיר לעם ישראל את השמחה. יחד עם זה חזר גם
הצחוק האופייני לעם ישראל. בני ישראל חזרו לעשות קומדיות וסאטירות (כמנהגם עד היום הזה). באחת הקומדיות האלה - שנעשתה על-ידי נשים - צחקו הנשים על שאול, שהיכה רק באלפים ולא יכל לעמוד מול הרבבות
(ע"פ גליה).
שאול הבין את הנשים נכון - הוא הבין שהבדיחה העממית הזאת רומזת לכך שמעמדו יורד. אבל במקום לקחת את הדברים בקלות ולצחוק על עצמו, הוא בחר להיעלב ולכעוס על דוד, כילה את כל כוחותיו ברדיפות בלתי פוסקות אחריו, ולבסוף נפל.
חבל, זה יכל להיות אחרת...
בני ישראל הם צאצאיו של יצחק. זהו העם שהצמיח מתוכו את טובי הקומיקאים בהסטוריה. מנהיג בעם כזה צריך לדעת לצחוק על עצמו. מנהיג שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לא ישרוד לאורך זמן.
התיקון לרצינות-היתר של שאול נעשה לאחר זמן רב, על-ידי קרובי משפחתו משבט בנימין,
אסתר ב5: "מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי
בֶּן קִישׁ,
אִישׁ יְמִינִי
" (פירוט), ואסתר בת-דודו. כמו דוד, גם מרדכי ואסתר עמדו לבדם מול המן הענק, והצליחו להפיל אותו בלי חרב. כמו דוד, גם מרדכי ואסתר הוציאו את עם ישראל מאוירת הדיכאון והאבל אל אוירת
השחוק, השמחה והצחוק של פורים.