מה עשתה הפילגש ללוי

פירושים נוספים

"

הבדלי הדעות בגדרה ובמעמדה של הפילגש יתבטאו בסוגיית פילגש בגבעה.

ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה... ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה... (שופטים, י''ט, ב--ג).

בהמשך מתוארים היחסים המשפחתיים בין החתן לחותנו:

ויחזק בו חותנו אבי הנערה... (שם, שם, ד)

ויאמר אבי הנערה אל חתנו סעד לבך... (שם, שם, ה).

ויאמר לו חותנו אבי הנערה... (שם, שם, ט).

פשוטם של כתובים מורה על יחס חיתון בין האיש לבין פילגשו, עד שאביה נקרא חותנו והבעל נקרא חתנו. אם המדובר באישה פנויה כינויים אלו אינם מוסברים. מסתברת יותר אפוא דעתו של הרמב''ם.

לעומת זאת מוקשה מאוד התנהגותו של הבעל, אישה שזינתה אסורה על בעלה וכיצד יכול היה בעל להחזירה אחרי שאישתו נטמאה ונאסרה עליו? מוסברת אפוא יותר דעתו של הראב'ד. נמצאים שני הכתובים מכחישין זה את זה?

לדעת הרמב''ם, שהמדובר באישה נשואה, יש לומר שלא הייתה זו זנות ממש אלא סטייה, הניתנת למחילה, כגון מעשה כיעור (עיין שו''ע, אה''ע, סי' יא, א). ומצינו במקרא זנות בהוראה של סטייה מדרך הישר כגון ''וזנה אחרי אלהי נכר הארץ'' (דברים, ל''א, טז), ובלשון חכמים: החטים והזונין אינם כלאים זה בזה (משנה כלאים, א', א; הזונין הן כנראה מעין מוטאציה של חטים, סטייה ביולוגית, המכונה כלשון חכמים ''זנו''. עיין שם במפרשי המשנה).

ומכאן לא רחוקה הדרך לדרשת חז''ל, שהסטייה כאן לא הייתה בהכרח בתחום האישות, אלא בתחומים אחרים: ''רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה [בקערה], רבי יונתן אמר: נימא מצא לה (באותו מקום... ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו - רש''י שם)''.

עם זאת, אין הכרח לומר שהאמוראים סוברים שהפילגש הייתה נשואה. התוספות על-אתר העירו שאפילו לדעה הסוברת שהפילגש אינה נשואה צריך לומר שהזנות כאן אינה זנות ממש, משום שלא מסתבר שאדם יחזיר את פילגשו לאחר שזינתה עם גבר זר. הפילגש אמנם לא הייתה נשואה, אך ההתייחסות המעשית אליה הייתה כאל אישה נשואה לכל דבר. התוספות מביאים ראיה לכך מפילגשי דויד שזנו עם אבשלום ואחרי שובו של דויד נאמר 'ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (שמו''ב, כ', ד).

אך יש לדחות ראיה זו על-פי הירושלמי (סנהדרין, פ''ה, ה''ג), שמלך אינו יכול להשתמש בכלי שהשתמש בו הדיוט. ומכיוון שאבשלום, שהיה הדיוט, שכב אתן, אין זה מכבודו של דויד להשתמש בהן (דעת רבנן דקסרין שם). או שדויד החליט להעניש את עצמו על חטא בת-שבע ולאסור על עצמו הנאה מפילגשיו (ר' יודן שם) [5].

בשולי סוגייה זו יש להעיר שר' אברהם בנו של הרמב'ם כותב בשו'ת שלו (סי' כא), שפילגש בגבעה הייתה פריצות, בניגוד להלכה, משום ש''בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה'' (שופטים, כ'א, כה). ומדוע התעלם מהסברו של אביו שהייתה זו אמה עברייה? וצ''ע.

5.עיין פרשת-דרכים, דרוש יב, שהקשו על התוס' מדברי הירושלמי הנ''ל, ועיין במפרשי הירושלמי שם. ונראה לעניות-דעתי, שהתוס', הסוברים שפילגש אינה אישה נשואה, סוברים שאינה נאסרת להדיוט על-ידי נישואיה. הגע בעצמך: רוקחת וטבחית של המלך, האם נפסלת לעבודה כשנישאת לאיש? וגם אם אופה ומבשלת להדיוט, האם נפסלת בכך לעבודת המלך? מסתבר שלא. רק מי שיוחדה באופן ספציפי להיות שרביטו של המלך בלבד נאסרת לדעת הירושלמי ע''י שימוש להדיוט. ואם כן מצד הדין, פילגש, מכיוון שלא נישאה למלך, הודגש בכך שאינה מיוחדת לו בלבד, שאם הייתה מיוחדת לו בלבד היה עליו לשאתה. המלך לא התכוון אפוא לייחדה באופן מוחלט ובלעדי אליו, ולכן אינה נאסרת בשכיבתה עם הדיוט, וודאי שלא על-ידי מי שהתנשא למלוך. אך מאחר והנוהג היה שגם הדיוט, שפילגשו זינתה עליו, לא נהג להחזירה, אין זה מן הראוי שמלך יעשה דבר שאינו מקובל אפילו על הדיוט. ולכן, בגלל המנהג בין ההדיוטות, היה זה פגם בשרביטו של המלך אם היה נושאה מחדש. וזו כוונת הירושלמי לדעת התוספות.

גם לשיטת הרמב''ם שפילגש נחשבת לנשואה, מכיון שנישואיה נעשו דרך שפחות, כלומר על-ידי שעבוד ממוני, היה מקום לומר שאין היא שייכת לאיש מסוים, אלא לאוצר ה מלכות, ובעת חילופי השלטון הפילגש עוברת למלך השני, כשם שכל שפחותיו עוברות לבעלותו. (ומה שכתב הרמב''ם, מלכים, ד', ב, שמלך אינו נושא אלמנתו של מלך אחר, יייתכן שפילגשו מותרת; וצ''ע).

ומשום כך סברו פילגשי דויד שאינן מועלות בו על-ידי שכיבתן עם אבשלום ולא נאסרו עליו מצד זה (אלא אם כן נאמר שנאנסו, ובלאו הכי היו מותרות), ולכן אין כאן מצידן שימוש הדיוט בשרביט מלך, ורק גנאי או החמרה יש כאן.

"