בתקופת הפילוג שבין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, נעשו כמה ניסיונות לאחד את הממלכות, וכולם נכשלו. אחד מניסיונות אלה נעשה על-ידי נביא זקן משומרון, שהתגורר בבית-אל (מלכים א פרק יג - לקרוא את הפרק לפני שממשיכים!).
המפרשים נחלקו בשאלה האם הנביא הזה היה טוב או רע:
1. לפי דעה אחת
(ראו למשל
רש"י, דעת מקרא)הוא היה רע - הוא היה נביא שקר או נביא בעל:
-
א. הוא תמך בחטאי ירבעם, ורק מפני זקנתו לא יכל להשתתף בחג החדש של ירבעם (לכן הכתוב מדגיש שהוא היה זקן), אולם הוא שלח לשם את בניו.
-
ב. כאשר בניו חזרו וסיפרו לו על המופת שעשה איש הא-להים מיהודה, הוא ראה בכך סכנה לתיקוניו של ירבעם - הוא חשש שאנשים ישתכנעו מהמופת ויחזרו למסורת, והחליט לפעול בדחיפות על-מנת להציל את המצב.
-
ג. הוא רדף אחרי איש הא-להים (פסוק 18), "
ויאמר לו 'גם אני נביא כמוך, ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר 'השׁבהו אתך אל-ביתך ויאכל לחם וישׁת מים'', כיחש לו
". המטרה שלו היתה, שאנשי בית-אל יראו את איש הא-להים חוזר לאכול בבית-אל, ויגיעו למסקנה שהוא עבר לצד שלהם.
-
ד. איש הא-להים חטא, עבר על דבר ה' שנאמר לו באופן ישיר, ושמע בקול הנביא הזקן; לכן, כשה' רצה להעביר לו מסר חדש, הוא לא דיבר אליו באופן ישיר, אלא דרך הנביא הזקן; כך זכה נביא השקר הזקן, בפעם הראשונה בחייו, לנבואה אמיתית. הנבואה היתה "
לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך
"...
-
ה. לאחר ששמע הנביא הזקן, לראשונה בחייו, את דבר ה' - הוא חזר בתשובה, ורחמיו נכמרו על איש הא-להים שהולך למות בגלל דברי השקר שאמר לו. לכן הוא נתן לו במתנה את החמור שלו, ואף חבש את החמור עבורו, ושילח אותו לדרכו.
-
ו. לאחר ששמע הנביא על מותו הטראגי של איש הא-להים, הוא השתדל כמיטב יכולתו לכפר על פשעיו - הוא חלק לו כבוד אחרון, קבר אותו בקברו בבית-אל, וספד לו.
-
ז. הוא הבין שדבריו של איש הא-להים היו דברי אמת, ולכן ביקש מבניו שיקברו גם אותו בקברו של איש הא-להים, בתקווה שעצמותיו יינצלו מהפורענות שניבא איש הא-להים על בית-אל.
הבעיה בפירוש זה היא, שהנביא הזקן לא נקרא, בשום מקום בפרק, נביא-שקר או נביא-בעל; גם לא נאמר שהוא חזר בתשובה באמצע הפרק.
2. לכן נראה לי,
(כדברי ר' יצחק אברבנאל), שהנביא הזקן היה נביא אמת בעבר, וגם בפרק זה כל מעשיו נעשו בכוונה טובה:
-
א. הוא התנגד לחטאי ירבעם (הוא גם לא היה יליד בית אל אלא בא משומרון, ורק ישב בבית-אל), ולכן לא השתתף בחג שירבעם בדה מליבו; אמנם, הבנים הצעירים שלו התפתו אחרי "האופנה החדשה" והלכו, אך הוא נשאר בבית לאות מחאה.
-
ב. כשהבן הראשון שלו חזר וסיפר (פסוק 11
): "
ויבוא בנו
ויספר לו את כל
המעשה אשר עשה איש האלהים היום בבית אל
", כלומר - על המופתים שהוא עשה לפני ירבעם, הנביא הזקן שמח - הוא קיווה שבעקבות המופתים, עם-ישראל יחזור למסורת; אך לאחר מכן באו שאר הבנים שלו - "
את
הדברים אשר דבר אל המלך,
ויספרום לאביהם
" - וסיפרו לו על הדברים שאמר איש הא-להים לאחר מכן -
על
נבואת ההתנתקות שלו; למרות התנגדותו לחטאי ירבעם, הוא היה אוהב-ישראל ותמך באחדות ישראל, והזדעזע מכך שאיש הא-להים מחרים את בית-אל ואינו מוכן לאכול בה.
-
ג.
מרוב אהבת-ישראל, הוא שיכנע את עצמו שבני-ישראל אכן חזרו בתשובה בעקבות המופת, ולכן היה בטוח, שהציווי שקיבל איש הא-להים לפני המופת, כבר בטל, ועכשיו כבר מותר לו לאכול בבית-אל.
ייתכן שהוא אפילו חלם חלום שבו ראה מלאך שאומר לו זאת, ושיכנע את עצמו שהחלום הזה הוא נבואה אמיתית (ראו ירמיהו כג - נביאים חלמו חלומות ושיכנעו את עצמם שמדובר בנבואות אמיתיות).
הוא רדף אחרי איש הא-להים (פסוק 18), "
ויאמר לו 'גם אני נביא כמוך, ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר 'השׁבהו אתך אל-ביתך ויאכל לחם וישׁת מים'', כיחש לו
":
כיחש = שיכנע את עצמו בדבר שקר.
-
ד. הנביא לא שיקר במטרה להטעות, אלא רק שיכנע את עצמו בדבר שקר, והייתה לו כוונה טובה, לכן הוא לא נחשב לרשע, וזכה לנבואה. לצערו הרב, הנבואה היתה קשה וניבאה אסון לאיש הא-להים מיהודה.
-
ה. בעקבות הארוחה המשותפת, וגם בעקבות הדמיון בהשקפת העולם שלהם (שניהם התנגדו לירבעם אך תמכו באחדות ישראל), התקרבו שני הנביאים והפכו לאחים בנפש; כשהנביא הזקן שמע את הנבואה הקשה על איש הא-להים, הוא מיהר לתת לו את החמור שלו ואף לחבוש אותו עבורו, כדי לעזור לו להגיע לביתו בהקדם האפשרי;
-
ו. אך שום דבר לא יכל למנוע את קיום הגזירה - איש הא-להים נהרג לפני שהגיע ליהודה; הנביא הזקן קבר אותו ואף הספיד אותו "
הוי אחי
" - ביטוי לאחווה שנוצרה ביניהם.
-
ז. ניסיונו של הנביא הזקן, לבטל את נבואת ההתנתקות, נכשל וגרם לאסון; אולם, משהו טוב יצא מניסיון זה:
הוא ביקש להיקבר יחד איתו, וכך סימל הקבר שלהם את אחדות ישראל - נביא משומרון ואיש-אלהים מיהודה, קבורים יחד בבית-אל. הקבר הזה שרד עד ימי יאשיהו - זה היה הקבר היחיד שניצל מהפורענות שבאה על הקברים בערי שומרון.