מניעים במינוי ניצבי שלמה

קוד: מניעים במינוי ניצבי שלמה בתנ"ך

סוג: כלל_דמות

מאת: מידד

אל: כפית ה'תשס"ב שבט

[ נושא משעמם / מידד שלם ]

מבוסס על דברים ששמעתי מפי הרב שרלו והרב מידן.

ישנם פרקים רבים בתנ"ך שקוראים רק כיוון שאנחנו רוצים לומר לעצמנו שגמרנו עוד אחד מספרי התנ"ך, אך למעשה הם סתם רשימות ארוכות ולא מעניינות במיוחד, של שמות על גבי שמות על גבי שמות שקוראים במהירות ומחכים בקוצר רוח מתי הן כבר תסתיימנה. מסיבה לא מובנת החליטו עורכי התנ"ך לשבצם בכתוב. אולי זו קנוניה של משרד החינוך שיהיה על מה לשאול בחידון התנ"ך, אך בכל מקרה עורך התנ"ך החליט כן לשבצו ועל כן שומה עלינו לברר מה הוא ניסה ללמד אותנו בכל הפרטים והשמות הללו. הפרק שהחלטתי לכתוב עליו הפעם הוא מלכים א' פרק ד', בו מובאת רשימה ארוכה של כל בעלי התפקידים בממלכה ורשימה של כל נציב ונציב בתוספת ציון האזור עליו הוא ממונה.

אם נשווה בין הרשימות של בעלי התפקידים בפרקים שלנו לרשימות המופיעות בפרקים הקודמים - שמואל א' פרק י"ד ושמ"ב פרק ח' - נראה שלא זו בלבד שנוספו תפקידים שלא היו בפרקים הקודמים, כמו אחישר על הבית וזבוד בן נתן על הניצבים, אלא שכמעט כולם הם מקורבים לשלמה: בנים של נתן הנביא, אחים של יהושפט בן אחילוד, חותנים של שלמה וכו'. ואם נתבונן ברשימת האזורים שעליהם הוצבו הניצבים נראה שהחלוקה אינה לפי שבטים אלא לפי אזורים ונראה גם שכל האזור של יהודה אינו מופיע בחלוקה - שבט יהודה לא משלם מסים! עובדה זו מעוררת תמיהות רבות - למה שלמה לא מחלק את האזורים לפי שבטים? ועוד יותר תמוה - מדוע שלמה המלך, החכם מכל אדם, נותן לשבט שלו פטור ממסים? האם הוא לא חושב שמצב שבו המלך מפלה את שבטו לטובה עלול לקומם את שאר העם? ועוד יותר תמוה מזה - במלכים א' פרק י"ב, כאשר העם מגיש את רשימת בקשותיו מרחבעם בנוגע למסים, הם קובלים על המס הכבד אך אינם משמיעים מילה בנוגע לעובדה ששבט שלם לא משלם מסים!

על מנת להבין מדוע שלמה מחלק את ישראל לפי אזורים ולא לפי שבטים יש להבין מה היה המצב בעם לפני המלכות. מהמתואר בספר שופטים אנו לומדים על מצב בו כל שבט חי לעצמו. כל שבט מנהל את מלחמותיו, ואם יש בעיה אזורית אז לפעמים מתאחדים מספר שבטים על מנת לפתור את הבעיה, אך אין הרגשת קשר של עם ואכפתיות בין השבטים כמו שיש לעם בריא על אדמתו. הדוגמא הכי בולטת לכך נמצאת בשירת דבורה (שופטים ה') - שם שבטים רבים שקטו על שמריהם כאשר התנהלה מלחמה ו'לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים': "…בפלגות ראובן גדלים חקקי לב: למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים לפלגות ראובן גדולים חקרי לב: גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון". כמו כן אפשר לראות זאת בתקופת יפתח, בה אנשי עבר הירדן מכונים "עם": "ויאמרו העם שרי גלעד" (שופטים י'/י"ח) - עם בפני עצמו, מנותק משאר השבטים מבחינת הרגשת הזדהות ושותפות במחשבה. הניתוק הוא גם במעשה - יהודה ובנימין עומדים על גבולם ואינם באים לעזור. המקרה הכי קיצוני מופיע בפרקי סוף שופטים, שם שבטי ישראל מבקשים מבני בנימין להסגיר אליהם את בני הבליעל שפשעו בחטא פילגש בגבעה, ובני בנימין לא מוכנים להסגיר. לעניות דעתי הסיבה שהם לא היו מוכנים להסגיר היא כיוון שהם לא הרגישו שהם חלק מהשבטים, ואם כן איזה זכות יש לשבטים לשפוט את בני עמם? השקפה זו הגיונית, ואפילו בזמננו מדינת ישראל משתדלת להימנע מהסגרת עבריינים יהודים, שפשעו במדינות זרות וביקשו מקלט בישראל, לידי אותן מדינות. הסיבה מאוד פשוטה: אנחנו מרגישים זיקה לאחינו בני עמנו אפילו אם הם פשעו ואפילו אם יזכו למשפט הוגן במדינה בה פשעו. אנו מעדיפים לשפוט אותם בעצמנו על פני הסגרתם לידי מדינה זרה.

שלמה רצה לתקן את המצב הקיים ולאחד את הממלכה, לאחד את שבטי ישראל לעם אחד שמרגיש שותפות וערבות. עם אחד עליו הוא יוכל למלוך, להיטיב לאזרחיו ולשפוט אותם משפט צדק. לכן הוא חייב לשרש את התחושה החזקה של השבטיות הסוגרת כל שבט בתוך עצמו ומונעת כל יכולת לאחד את העם. לצורך מטרה זו הוא מחלק את הממלכה לפי יכולת-הייצור של כל אזור ולא בהכרח לפי שבטים. שלמה רצה לחלק את הארץ לאזורים כך שכל אזור יטול חלק שווה בנטל הכבד - סיפוק המכסה החודשית של שולחן המלך. לפי יכולתו הכלכלית של האזור ולא לפי חלוקה שבטית, כיוון שלא לכל שבט יש אותה כמות מחצבים: יש אזורים שהקרקע פורייה ויש שהקרקע צחיחה, יש אזורים שטובים למרעה ויש שרעים למרעה. לכן אזורים עשירים יהיו יותר קטנים וכל אדם יצטרך לשלם יותר מסים, ואזורים עניים יהיו יותר גדולים וכל אדם ישלם פחות מס. וכך נוצר מצב שאין חלוקה שבטית של הארץ. כמו-כן נוצר מצב שבו יש מס גבוה לעשירים ונמוך לעניים. העניים שמחים מההקלות במס, והעשירים שמחים למרות המס הגבוה כיוון שנוצרה ממלכה יציבה בלי מהפכות המזיקות למסחר ולקשרי חוץ.

בו זמנית עם הניסיון לשרש את תחושת השבטיות בכלל העם, שלמה מטפח את תחושת השבטיות של שבט יהודה כקבוצה נפרדת שתרגיש קרובה יותר למלכות משאר השבטים, קבוצה שסומכים עליה יותר מעל שאר השבטים. שלמה עושה זאת בעזרת פטור ממיסים לשבטו בשונה משאר שבטי ישראל הנושאים בעול הכבד.

על מנת להבין מדוע שלמה נהג כך, נצטרך להתבונן במלך שקדם לו - דוד. גם דוד ניסה לאחד את הממלכה. הוא עקר את עצמו משבטו שתמך בו כל ימי בריחתו משאול, עזב את בירתו חברון, עקר לירושלים והקים עיר בירה חדשה. אולי זה לא נראה משמעותי ביותר שדוד מחליף עיר בירה - סה"כ העברת כמה בניני ממשלה מחברון לירושלים, אבל יש לכך השלכות מהותיות; דוד - בעברו לירושלים - נוטש למעשה את אחיו לשבט על מנת להנהיג את המדינה במקום ניטרלי, מקום שלא נתחלק לשבטים. הוא אמנם הראה בכך שהוא לא מנהיג אינטרסנט שדואג רק לשבטו כמו שנהג קודם לכן ביושבו במדבר יהודה ובחברון, אבל הוא נתפס בעיני שבטו כבוגד. העדות החזקה ביותר לכך היא שהמרד הראשון נגדו, מרד אבשלום, פרץ דווקא בחברון - העיר בה מלך דוד שבע שנים וחצי: "...אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון... כשמעכם את קול השפר ואמרתם מלך אבשלום בחברון" (שמ"ב ט"ו/ז',י'). אנשי שבטו של המלך מרגישים שמלכם - בו תמכו כל ימי היותו במדבר - כבר לא חלק מהם, שעיסוקו בניהול המדינה מונע ממנו לדאוג להם. לכן הם תומכים במורד הצעיר, באבשלום, שיודע איך לנצל תחושות תסכול של אנשים לטובתו, בדיוק כפי שפעל בשערי בית המשפט, ובכך גנב את לב אנשי חברון ולב העם כולו. נראה שבסוף המרד, לאחר הקרב הקשה, דוד מפיק לקחים ולכן הוא שולח אל אחיו - אנשי יהודה - שיבואו להעביר את המלך את הירדן. בכך משדר דוד שהוא באמת קשור אליהם יותר מאשר לכלל ישראל. אך הקרנת אהבה זו היוותה את הגורם למרד שבע בן בכרי (שמואל ב' פרקים י"ט-כ'), שטען ש"גנבוך אחינו איש יהודה... עשר ידות לי במלך... ומדוע הקלתני ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי".

אך עלינו לזכור שיחס אוהד זה של דוד לשבטו, לא רק גרם למרד שבע בן בכרי, אלא גם גרם לסיכולו המהיר. יחס זה גם גרם - על-ידי חיזוק תחושת הקשר של שבט יהודה למלכו - להעלאת המוטיבציה של בני השבט להתגייס ליחידות קרביות במלחמה. ניתן להיווכח בזאת על-ידי השוואת הנתונים הבאה: במלחמת שאול בנחש העמוני (שמואל א' פרק י"א) נפקדים 300,000 איש ישראל ו-30,000 איש יהודה - יחס נורמלי של 10\1 למרות ששבט יהודה הוא 1/12 מהעם. במלחמת שאול נגד עמלק (שמואל א' פרק ט"ו) נפקדים 200,000 איש ישראל ורק 10,000 איש יהודה - ירידה ליחס של 1/20. זאת בניגוד מוחלט לתקופת דוד - בספירת העם בשמואל ב' פרק כ"ד נפקדים 800,000 איש ישראל ו-500,000 איש יהודה - יחס של 5/8, חסר פרופורציות לחלוטין בהתחשב בכך שיהודה הוא שבט אחד מני שנים עשר שבטי ישראל. בשביל לישב את התמיהה עלינו להתחשב בעובדה שכאשר המלך הוא מהשבט שלך ואתה מרגיש קרוב למלך אתה תרצה לתת כמה שאתה יכול למלך, ולהתגייס לצבאו (במיוחד אם הדוֹד שלך, שבמקרה מכהן כשר הצבא, יוכל לזרז תהליכים בקידום שלך לקורס רקי"ם (ראש קלעים)). ממילא צבא שבט יהודה יהיה גדול בצורה משמעותית מצבא ישראל.

כעת ניתן נחזור לשאלות שהצגנו בראש המאמר: מדוע שלמה ממנה את קרוביו לשרים, נותן פטור ממס לשבט יהודה, והעם אינו מוחה? מפני שהעם מוכן לוותר קצת על הדמוקרטיה שלו על מנת ליצור מדינה יציבה, ובשביל שתהיה מדינה יציבה כדאי שיהיה למלך גרעין קשה סביבו, אנשים שיתמכו בו בכל מחיר. אמנם יש סכנה גדולה שתמיכה זו תנוצל לרעה, אך מאידך גרעין זה מקנה לשלטון יציבות שעמים באותם ימים כל-כך צריכים. השלטון היציב קריטי באזורנו - בארצנו כמעט ואין שום משאבי טבע, אך המיקום המרכזי שלה הפך אותה למרכז התעשייה והמסחר של העולם העתיק כולו, כיוון שהיציבות והביטחון משכו סוחרים רבים ומשקיעים זרים מכל קצוות העולם. בני ישראל הרוויחו מהעמלה של המכס, שירותי מלונאות ונופש פרחו, רשתות המלונות "בצל התאנה" ו"תחת הגפן" שגשגו באותם ימים. עם ישראל אולי משלם יותר מסים ומוותר קצת על הדמוקרטיה שלו, אבל בסה"כ הוא די מרוויח מהעניין.