קוד: ערכים הומניסטיים במקרא בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אמנון שפירא

אל:

(סיכום החלק הראשון מתוך הספר דמוקרטיה ראשונית במקרא).

מבוא: המתח בין ערכים הומניסטיים ודת המקרא

• גישה ספרותית-רטורית ולא הסטורית.
• יש מתח מהותי בין הדמוקרטיה וההומניזם, שמקור סמכותם הוא האדם, לבין המקרא וההלכה, שמקור סמכותם הוא ה'. אולם, מתח זה אינו שונה מכל מתח בין ערכים חשובים. ערכי המקרא הם "הומניזם, שהאל עומד במרכזו".
• בין "מונח" ל"מושג" במקרא: ישנם מושגים דמוקרטיים, אך הם מופיעים במינוחים שונים מהמקובלים.
• ברית בין אלהים לעמו - מושג המבטא שיוויון. שלטון אלהים הוא שיוויוני יותר משלטון אדם באדם.
  
• דיאלוג בין אלהים לאדם - מושג המבטא כבוד לאדם; ואחד המאפיינים החשובים של דמוקרטיה.
• אוטונומיה של היחיד והעם - בחירה חופשית, "ובחרת בחיים".
• הגדרת הדמוקרטיה
• השפעת התנ"ך על התרבות המערבית
• האם הערכים הדמוקרטיים נשמרו בפועל בתקופת המקרא? האם התורה, בכלל, ניתנת להגשמה מלאה בעולם הזה, או רק בימות המשיח?
• התחדשות מושג המיתוס - אמת ארכיאולוגית ואמת הסטורית.
  
• מקבילות בין המקרא לספרות המסופוטמית.
• קריאות של התנ"ך ברוח אידיאולוגיות שונות: מרקסיזם, סוציאליזם, הקיבוץ הדתי, אנארכיזם.

חלק ראשון - ערכים הומניסטיים במקרא

פרק א: כבוד האדם במקרא

• כבוד האדם בתלמוד - נקרא "כבוד הבריות", "כבודן של בריות". שמירת צלם אלהים של האדם - גם לעבריינים (קבירת התלוי). כבודו של גנב - עונש מופחת לגנב שנתבזה.
• כבוד האדם בזמן החדש - מסתמך, בין השאר, על כבוד הבריות התלמודי. הבחנה בין כבוד-אנושי (dignity) לבין כבוד-חברתי (honor).
  
• כבוד האדם במילונים המקראיים - המונח "כבוד" נזכר רק ביחס לה', או ביחס לאנשים מיוחדים כמו כהנים או חכמים; אבל המושג "כבוד האדם" נמצא במונח "בצלם אלהים".

דוגמאות לערך "כבוד האדם" במקרא:

• הבושה בעירום בגן עדן; ה' תופר בגדים לאדם וחוה;
• הבושה של שליחי דוד אל חנון;
• כבוד ל"אשת יפת תואר";
• כבוד לחייב - "בחוץ תעמוד";
• "ארבעים יכנו, לא יוסיף";
• קבורת המת;
• כבוד הגוף - שן ועין, השחתת הזקן והעור, שמירת ניקיון במחנה, איסור פגיעה בחלשים, כבוד לזקנים.
  
• שם טוב - איסור קללה, רכילות והוצאת שם רע;
• כבוד האדם - גם לנכרים: שבויה, עבד כנעני, גר תושב.

פרק ב: חירות האדם במקרא

• האם קיים במקרא ערך החירות? לכאורה המקרא מלא במגבלות, אולם דווקא בחוקי המקרא העוסקים בעבדות, ניתן למצוא ניסיון לצמצם את העבדות ולהדגיש את החירות.
• דיני העבד במקרא - לשון משפט ולשון ספרות - מעבר לחוקים עצמם, המקרא משתמש בשפה שמדגישה את שיוויון העבד - "עמך", "אחיך", "כמוך"; "וכי ימוך" - מכאן שהשיעבוד הוא מצב חריג; "פרך" - נזכר רק בשיעבוד מצרים, וכאיסור לגבי עבדים; כך גם "שילח", "יצא", "חפשי". ההסתייגות מהעבדות מבוססת על הזיכרון ההסטורי של יציאת מצרים. איוב לא15: "הלא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד".
• ביטול העבדות - ממניע דתי; אך אין זה סותר את ערכם ההומניסטי.
• מצוות ההענקה - במקרא ולדורות - פיצויי פיטורין לעובד;
• היציאה ממצרים מבית עבדים - נזכרת בחלק גדול מחוקי התורה: תחילת עשרת הדיברות, פסח, חוקים חברתיים, צדק...
• מיתוס העבדות במצרים כערך תרבותי - יציאת מצרים נזכרת בדבריהם של לוחמי חופש רבים - קרומוול, משה הס, פרנקלין, ג'פרסון...
• האיסור על הסגרת עבדים בורחים - ייחודי בתקופה, גם בתוכן וגם בניסוח ("עמך... בטוב לו").
• מאבק הנביאים למען החירות - ירמיהו לד, נחמיה ה, מגילת העצמאות. לפי הנביאים, השיעבוד הוא חטא דתי ומוסרי - חילול ה', הפרת ברית, פגיעה לאומית. כך גם הנביא עודד (דה"ב כח 8-15).
• השוואה רטורית בין פרשת העבד במקרא לבין דיני העבד בחוקים המסופוטמיים (חוקי חת, אשנונה, חמורבי) - שם אין כל התייחסות מוסרית לפגם שבעבדות, זכר ליציאת מצרים וכד'.
  
• היחס לעבד נכרי - אמנם יש לו פחות זכויות מלעבד עברי, אך עדיין: אסור להרגו (אדון שהורגו - חייב מיתה); אסור לפוצעו (אם האדון פוצעו - הוא משתחרר); אסור להסגירו; הוא נמול ומשתתף בסעודת פסח, במנוחת השבת והחגים.
  

פרק ג: השיוויון; הקריאה הפמיניסטית של המקרא

ביוון נשים לא השתתפו בדמוקרטיה, אולם במקרא היה מעמד חשוב לנשים:

1. בבריאתה הגופנית של האישה בגוף משותף עם האיש (בראשית ב) - פאולוס הנוצרי פירש שהכוונה לעצם, ומכאן שהאישה נחותה; אולם ע"פ הפשט וגם במדרש חז"ל הכוונה לצד, ומכאן שהאשה שווה לאיש. חוה - "קניתי איש את ה'" - שותפות ביצירה ("שלושה שותפים"). קנה = יצר.
   
2. בבריאתה הרוחנית של האישה "בצלם אלהים", בדומה לזו של האיש (עקדת יצחק שער ט). "בצלם אלהים" עצמו הוא מושג דמוקרטי - בעמים אחרים, רק המלך נחשב "צלם אלהים", ובמקרא, כל אדם הוא מלך "בצלם אלהים". אותו-אותם, אדם-זכר ונקבה, פרו ורבו-וכבשוה; כל הביטויים מראים על שיוויון ועל שיתוף פעולה; זכר ונקבה ביחד נקראים אדם (אמנם, במדרש פירשו שרק האיש מצווה לפרות ולרבות ולכבוש; אולם אין זה הפשט).
   
3. בהשתתפותן של הנשים עם הגברים בעת טקסי הברית הלאומיים, או חידושם, כפי שמופיעים במקרא (בגלוי או במשתמע); במקרא ישנם שמונה טקסים של כריתת ברית, ב-5 מפורש שהנשים השתתפו, ובשאר לא מפורש אבל אפשר להבין שגם בהם השתתפו נשים. גם בהקמת המשכן, מודגש שהנשים השתתפו.
   
4. במעמד האישי המיוחד שאליו הגיעו נשים אחדות - כאמהות, שופטות, נביאות, מלכות, חכמות, משוררות, מקוננות, ועוד;
5. ב"סיפורי לידה", מהם עולה מעמד של יתרון האישה על האיש, מכמה היבטים. בכל סיפור לידה ישנם 10 רכיבים (אוריאל סימון): מצוקה, זכאות לנס, חכמת האישה ותושייתה, ייעוד, נס, מדרש השם, קול תודה. בעוד שהגברים משלימים עם העקרות, הנשים אינן מתייאשות אלא לוקחות יוזמה, עד שהן זוכות לנס. הגברים בסיפור הן דמויות משניות.
   
6. ביוזמתן ובעצמאותן של נשים, בהכרעותיהן האישיות, בייחוד למען הישרדות קרוביהן או בני עמן (ובדרכים העצמאיות שפילסו כתוצאה מכך), וכן במודעות המקרא לאוטונומיית הכרעה זו; שרה ורבקה, רחל ולאה, רות ונעמי, חנה ואביגיל, אשת מנוח והאישה השונמית, החכמה מאבל בית מעכה, מלכת שבא, ושתי ואסתר, בנות לוט, תמר, ציפורה, יעל, רצפה בת איה.
   
7. שיוויון בכוח הפוטנציאלי שבחולשת האישה (הכוח שבחולשה): אשת שמשון, דלילה, אשת פוטיפר, אביגיל, אסתר, בת שבע, תמר, פועה ושפרה, בנות צלפחד, רחב, עכסה בת כלב, יעל, חנה.
   
8. בתפישת חז"ל: בחיובן השווה בחלק ממצוות התורה, בייחוד באלה שהן בגדר מצוות "לא תעשה", ובעונש בעבירתן עליהן. אישה אינה נענשת על פשעי בעלה. הנואפת נענשת בפני עצמה, על-פי מידת אשמתה, ולא לפי שיקול דעתו של בעלה. (במדבר יב - מרים ואהרן נגד משה - מרים נענשה יותר, לא כי היתה אישה, אלא כי היתה פעילה יותר.)
   

השיוויון נובע משיקול דתי ולא הומניסטי - גם האיש וגם האישה נבראו על-ידי ה', ולכן הם שווים לפניו.

• האם לנשים במקרא יש מעמד "אחר"? לא בהכרח. החברה המקראית אמנם פטריארכלית, אולם יש בה כבוד רב לנשים. התפיסה המשפילה את האישה חדרה לעם ישראל בימי בית שני, בהשפעת הפרסים וההלניזם.
• בתנ"ך ישנם קולות רבים - חלקם שיוויוניים יותר וחלקם פחות.
  

פרק ד: הקול הנגדי: קולו של היחיד המתמודד עם נורמות חברתיות בלתי ראויות

• "עקרונות המונעים את אתונה ליהפך לספרטה" - הנכונות להפר הוראה בלתי-חוקית בעליל היא אבן יסוד של הדמוקרטיה.
• הסיפור המקראי מול החוק - בהשלמה, אך גם בהתמודדות איתו. בתנ"ך ישנם עקרונות מוחלטים של צדק, שהם חשובים יותר מהחוק הנקבע ע"י המלך. ההגמון אמברוסיוס עודד ביקורת מוסרית נגד הקיסר תיאודוסיוס, בשם המקרא.
• א. התרסת הנביאים ומאבקם בשלטון שהשחית את דרכו, גם תוך סיכון חייהם - שמואל, אליהו והנביאים בימי איזבל, מיכיהו בן ימלה, עמוס, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, דניאל, מרדכי. מלך בישראל אינו אל אלא בשר ודם, ונתון לביקורת.
• ב. התרסה מצד הנביאים כלפי שמים - בראשית יח (אברהם), משה, ירמיהו, חבקוק, תהלים פב (ועוד), איוב.
• ג. "הקול האחר", הנגדי, לנוכח מעשי עוולה במקרא - יחידים (לא נביאים) נגד השלטון והחברה: לוט בסדום, ראובן ויהודה נגד האחים, המיילדות במצרים הצילו את הילדים, משה הציל איש עברי מוכה, יהושע וכלב נגד המרגלים, יותם נגד בעלי העיר שכם, האיש הזקן בגבעה, העם פודה את יונתן מיד שאול, הרצים הניצבים נגד שאול בנוב, האשה החכמה מאבל בית מעכה מול יואב, עבד מלך הכושי מול צדקיהו.

פרק ה: מלחמת המקרא במלחמה: לא פציפיזם ולא מיליטריזם

ישנו דיון פילוסופי האם המלחמה רצויה באופן עקרוני, או רק במקרים מסויימים מוצדקים, או בכלל לא; וכן מה החוקים שלפיהם יש לנהל מלחמה.

• הקשר בין מלחמה לבין ערכים דמוקרטיים: הדמוקרטיה בארה"ב שגשגה כי לא היו מלחמות; לעומת זאת, המלוכה בישראל עלתה בגלל המלחמות. דמוקרטיות משתדלות למעט במלחמה במידת האפשר, מכיוון שהאזרחים הבוחרים הם גם החיילים הפוטנציאליים. לפי שפינוזה, כך היה גם בישראל הקדומה. 
• המלחמות במקרא: עם ישראל היה במלחמות תמידיות עם שכניו, ואכן יש חוקים בתנ"ך המחייבים את המלחמה, אבל מצד שני ישנם גם חוקים המעדנים או שוללים אותה (המושג "חרם" התרכך בימי עזרא - מהשמדה לנידוי). המקרא אינו פציפיסטי כמו הנצרות הקדומה, אך גם אינו מחייב מלחמה תמידית כמו האסלאם.
• א. בקשת שלום וסמלי שלום כמעדנים את המלחמה (דברים כ, סיחון, איסור ברזל על המזבח ובמקדש, האיסור על דוד).
  
• ב. הפרדוקס של הסכמה למלחמה כנורמה חוקית, מכאן; תוך התנגדות עקרונית לכל שפיכות דמים, מכאן. מלחמת ביניים כתחליף למלחמה כוללת; התנגדות למלחמות אחים בין יהודה לישראל (שמ"ב ב, שמ"ב כ, מל"א יב).
  
• ג. ערכים מוסריים המעדנים את המלחמה - אסור להפר ברית (גבעונים); מפסיקים להילחם אחרי שכובשים את הנחלה המובטחת (יהושע כב); לימוד תורה חשוב יותר ממלחמה (דה"ב יד-טו); לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי.
  
• ד. איסור טוטלי של מלחמות נגד ארצות שכנות מסויימות - אדום, מואב, עמון, ארם. אמנם בימי דוד האיסור הופר.
  
• ה. כמה מחוקי המלחמה המרככים אותה - התחשבות ברגשות השבויה; התביעה לא לקחת ישראלים שבויים לעבדים; החובה לקבור את הרוגי האויב; איסור השחתת עצים במצור; חובה לשמור על נקיון המחנה וטהרתו;
  
• ו. ה"קוד האתי" של המלחמה - המנעות מפגיעה מכוונת באזרחים, במיוחד חלשים, שאינם שותפים למלחמה (כמו שעשה עמלק). הסתייגות מזילות חיי אדם במלחמה (דוד והגיבורים);
  
• ז. הזיקה בין הצלחה צבאית לבין טוהר המידות של המנהיגות ושל העם - המעפילים, עכן, בני עלי, אחאב,
  
• ח. אוטופיה מול מציאות: ביטול גמור של המלחמה בעולם העתידי - ישעיהו ומיכה; חזון נדיר מאד באותה תקופה.

המלחמה אינה מטרה, אלא רק שלב זמני, רע הכרחי.

להמשך ראו דמוקרטיה ראשונית במקרא.