קוד: דמוקרטיה ראשונית במקרא בתנ"ך

סוג: קובץ

מאת: אמנון שפירא

אל:

חלק ראשון: ערכים הומניסטיים במקרא

חלק שני: דמוקרטיה ראשונית במקרא

פרק ו: "דמוקרטיה ראשונית" ו"דמוקרטיה צבאית"

• דמוקרטיה ראשונית במזרח הקדום - המשטר במסופוטמיה, שבו המלך נבחר רק לצורך המלחמה; הפרלמנט בשומר.
  
• דמוקרטיה ראשונית במקרא - בתקופת השופטים "איש הישר בעיניו יעשה": זקנים, שבט, אסיפת העיר, עדה, קהל.
• דמוקרטיה צבאית במקרא - הצבא הוא העם, ולכן המלך תלוי בעם. חופש הפרט מבוסס על הכוח הממשי של האזרחים להוריד את השלטון. מנהיגות צבאית היא אישית. כך היה עד מלכות דוד. "איש ישראל" = הצבא.
• הצבא במקרא - משמעות המונח "צבא". עד ראשית המלוכה - הצבא עממי, שבטי. מבוסס על התנדבות (שירת דבורה). הספקת המזון והנשק - על אחריות הלוחמים והמשפחות. המנהיגות השבטית גם מחזיקה בסמכויות הפיקוד.
  
• הגדרת הדמוקרטיה המודרנית בהקשר לצבא במקרא - שלושה נושאים ועשרה סעיפים:
• 1) הסכמה כללית:
  
  • א. הזדקקות להסכמה כלל שבטית לשם מינוי המנהיג / המלך לניהול המלחמה - החל מיהושע ועד שלמה.
    
  • ב. הזדקקות להסכמה כלל שבטית לשם יציאה למלחמה (גדעון, יפתח, שאול) או הפסקתה (הגבעונים); אבל לא בימי המלכים (שלמה וחירם)
    
  • ג. יעדי מלחמה לאומיים חיוניים, ולא כגחמה של המלך / ראש הצבא: כיבוש הארץ, הגנה מפני כובשים. (אבל לא: יפתח באפרים, שאול בדוד, ישראל ביהודה).
    
• 2) איזוני כוחות בין העם למנהיגו:
  • ד. משפט העם הציבורי - גם במצבי חירום (פדיית יונתן);
  • ה. הליך דיאלוגי בין העם למנהיג (שאול במכמש ובעמלק; המלחמה ביריחו);
  • ו. מתיחת ביקורת, של ציבור או יחידים, נגד המלך, בעת מלחמה (הברית עם הגבעונים; ביקורת בני אפרים על יפתח; ביקורת בנוב על שאול; ביקורת באבל על יואב);
• 3) יחס שיוויוני כלפי החיילים, בנוגע ל:
  
  • ז. מעמד: צבא מתנדבים עממי, ולא צבא שכיר; במיוחד בתקופת השופטים. בתקופת שאול ודוד נכנסו שכירים נכרים.
    
  • ח. גיוס: חובת גיוס כללית, אישית ושיוויונית; במדבר ובימי יהושע.
    
  • ט. שלל: חלוקה אישית ושיוויונית של שלל המלחמה; אברהם, במדבר, צקלג.
    
  • י. פטור: פטורי גיוס שיוויוניים, לפי קריטריונים אובייקטיביים (למעשה, לפי חז"ל, כל מי שרוצה יכול למצוא תירוץ להשתמט).
    

פרק ז: "סיפור בבואה" בתקופת יהושע - כעדות לדמוקרטיה ראשונית

• פרשנות בין-טקסטואלית - לדוגמה, יהודה ותמר לעומת מכירת יוסף - "הכר נא"; מכירת יוסף לעומת אשת פוטיפר - הבגד;
  
• פרשנות פנים מקראית - לדוגמה, שעטנז, שמיטה.
• כפל סיפורי - ברמת המילה (עקב-יעקב), הנושא (יחסי אלהים-מלך-עם), או הז'אנר (שירת חנה - שירת דוד).
• סיפור בבואה - סיפור הדומה ברוב פרטיו לסיפור מוכר קודם, חוץ מפרט אחד משמעותי, שהוא המסר.
• השוואה בין שני העימותים של שבטי ראובן וגד עם המנהיגות - בבמדבר לב המנהיג הוא משה, וביהושע כב המנהיג הוא העם!
• 1) בחינת המנהיגות: משלחת ייצוגית של בני ישראל - פינחס הכהן, ועשרה נשיאי השבטים.
• 2) בחינת התפקוד של בני ישראל: בני ישראל הם השומעים, הם המתקהלים, הם השולחים.
• 3) המשלחת טפלה לבני ישראל: גם בפתיחת הדיאלוג, גם בהמשך - השבטים מדברים עם בני ישראל מעל לכתפי המשלחת, גם בדיווח הסופי, גם באישור הדו"ח, גם בברכת אלהים לאחר הסיום המוצלח, וגם בהחלטה על נסיגה מהעימות.
• יהושע נעדר מן העימות לגמרי - למרות שהוא נזכר בתחילת הפרק, וגם בפרק הבא.
• הדיאלוג בין העם למנהיגות היה מוצלח ויעיל, ומנע מלחמה מיותרת.
• הסמכות היא בידי העם - כמו במשטר דמוקרטי!
  

פרק ח: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" - האמנם אנרכיזם?

• ההנחה המקובלת במחקר היא, שנוסחת הסיום של ספר שופטים היא "האנחה האחרונה של העורך" (קויפמן, שופטים, עמ' 304). אולם:
• מבחינה תוכנית - הפרשיות בסוף ספר שופטים הרבה פחות חמורות מבתקופת המלוכה: פסל מיכה נועד לעבודת ה', ומקרה פילגש בגבעה היה חריג ונדיר; העם הגיב וביער את הרע באופן מיידי. דווקא בתקופת המלכים היו עבודה זרה, מלחמות אחים, השמדות ערים, גילוי עריות.
• מבחינה לשונית - ישנם ביטויים רבים לאחדות ישראל. הביטוי "איש הישר בעיניו יעשה" הוא נייטרלי ואף נוטה לחיוביות (12 מתוך 17 היקרויות), בניגוד לביטוי שנאמר על שלמה "ויעש שלמה הרע בעיני ה'", קל וחומר מלכים אחרים.
• הביטוי, בהקשרו המיידי, מופיע ליד פסוקים חיוביים - כהן/לוי, שבט דן, לקיחת פילגש, חזרה לנחלות.
• כמה מהחוקרים אכן התייחסו לצד החיובי של הביטוי: "אין מלך בישראל, אבל בעומק ישנו מלך בליבם של בני ישראל" (IB); "הישראלים בני חורים היו, ואי אפשר היה לכפות עליהם עבודת אנגריה" (אולברייט); "ההתגלמות החברתית של מלכות אלהים" (אופנהיימר), "דחייה של צורות שלטון מדיניות, הפוגמות בזיקתו הבלתי אמצעית של האדם לאלהים" (בובר). חירות שמטילה אחריות. משל יותם - בעד שלטון כריסמטי-אישי-חד פעמי.
• רעיון "מלכות שמים" במקרא כביטוי משלים של "דמוקרטיה פרימיטיבית" - רעיון "מלכות ה'" היה מקובל בעם ישראל כמו  בעמים אחרים: מעשית - קיום מצוות ה' וקבלת הנחיות ממנו; עקרונית - אמונה בכך שהוא מנהל את העולם. נזכר גם בספר תהלים. אולם בעם ישראל (בימי השופטים), בניגוד לעמים אחרים, מלכות ה' שוללת מלכות של בשר ודם, ומחייבת את חופש הפרט.
• מלכות שמים עדיפה על מלכות אדם - עקרונית (רוח עדיף על חומר) ומעשית (כוח משחית). כך בדברי גדעון ושמואל, וכך גם באמצע - בפסוקי הסיום של שופטים.
• סיכום: "הישראלים היו בני חורין וללא שלטונו הריכוזי של מלך בשר ודם; עם ישראל מאופיין כעם בעל תודעה מפותחת של חירות, והוא יצא ממצרים כדי לקדש חירות זו בהשראת האל. חירות האדם משמעה העדר מלכות אדם פוליטית, ואז פנויה הדרך למלכות שמים. יש שהחירות מביאה גם להפקרות זמנית, מקומית או חלקית, כפי שקרה בסיפורי פסל מיכה ופילגש בגבעה. ואילו כשהגיעה סוף סוף מלכות אדם, כמתואר בספרי שמואל ומלכים, התברר, שהדיכוי היה רב על החירות: החירות הפוליטית נדחקה (כפי שאירע, למשל, במרד העם בימי רחבעם), ומלכות שמים הורחקה (כפי שאירע, למשל, בימי מנשה)."
• השופט עדיף על המלך: מבנה מבוזר-שבטי עדיף על מבנה ריכוזי-מלוכני.
• הפרדוקס של התיאוקרטיה היהודית: בין אנרכיה לדמוקרטיה, ובין תיאוקרטיה לרפובליקה (רביצקי ע"פ אברבנאל). הפתרון, לפי ספר שופטים, הוא בהעדפת שלטון שמים על פני שלטון אדם - השלטון האנושי צריך להיות אנארכי ולא ריכוזי. (להרחבה, ראו מאמר של המחבר ב"אקדמות").

פרק ט: ללא שושלת - חולשה מובנית של השלטון המרכזי

• העברת השלטון בירושה היא יסוד חשוב במשטר מלוכני בכל העמים.
• אולם, בתקופת המנהיגות הקדומה בישראל, נעלם היסוד השושלתי.
  • סיפור בבואה - מות אהרן (במדבר כ) לעומת מות משה (במדבר כז) - הכהונה עוברת מאב לבן, אבל המלוכה לא!
  • סיפור בבואה - מות משה (במדבר כז) לעומת מות יהושע (יהושע כב) - למשה היה ממשיך, אבל ליהושע לא - אחרי מותו, ההנהגה עברה לשבטים (יהודה, שמעון, יוסף...). 
  • משה היה מקרה חד-פעמי של מנהיג ריכוזי, שנדרש לצורך יציאת מצרים; אחרי מותו, ה' מלכתחילה לא רצה למנות ממשיך, ורק לבקשת משה, ה' מינה מנהיג לעוד דור אחד.
    
  • גם לשופטים לא היה יורש; גדעון סירב לירושה.
    
  • חברות במזרח הקדום (שומר) היו דמוקרטיות, אולם הן נטשו את אורח החיים הדמוקרטי בעקבות לחץ צבאי מתמיד, ונאלצו לעבור למלוכה העוברת בירושה. אולם בישראל נשאר משטר דמוקרטי 1000 שנה מאוחר יותר, עד שגם שם ננטש בגלל לחץ צבאי בימי שמואל.
    

פרק י: המלוכה הקדומה במקרא: שלטון ריכוזי המשחית את עצמו

התנ"ך מתאר את השלטון הריכוזי-מלוכני כשלטון הנדון מראש לכשלון; זאת בניגוד לתיאוריה המקובלת, שלפיה הדת שימשה להצדקת המלוכה.

ישנה פרדיגמה המתארת את מלכותם של שלושת המלכים הראשונים (שאול דוד ושלמה; ואולי גם גדעון) - בעלייתה ובנפילתה:

1. המלך מוצג כבעל תכונות חיוביות, העומדות בבסיס בחירתו ע"י ה';
2. המלך אינו הבן הבכור, אלא בד"כ הצעיר, או שמשפחתו היא הצעירה (underdog);
3. המלך מוצע לכהונתו ע"י ה' ונבחר על-ידו;
4. לאחר מכן מקבל המלך את האישור להמלכתו גם מן העם;
5. לפני עלייתו ועם עלייתו, עומד המלך מול אחרים ומתמודד עמם.
   
6. הפעולה הראשונה של המלך לאחר עלייתו היא תוקפנית - נגד עמים אחרים או נגד אויבים פנימיים.
7. לאחר הפעולה, מלכותו מוכתרת בחיוב;
8. אחרי התמלכותו, יש התגלות נוספת של ה' אליו;
9. כשלון המלך: למרות אופייה החיובי של בחירת המלך בעת עלייתו, המלך מועד ונכשל (פעמיים רצופות) בשיא עלייתו לפסגה;
10. חוק המלכות המדומה - הכשלון מסמל את סופה של המלכות, למרות שהמלך ממשיך לשלוט באופן רשמי.

אם כך, גם המלכים הטובים והמצליחים ביותר מועדים לנפול ולהיכשל - כישלון כפול. הכשלון אינו נובע מהמנהיגות הצבאית או המדינית, אלא מאופן התנהלותם האישית של המלכים - במישור המנטלי, הערכי והמוסרי. מסלול כישלונו של המלך סימטרי למסלול עלייתו.

שרשרת הכשלונות של המלכים מעידה גם על כשלון המלוכה עצמה (ראו תיזה דומה אצל בובר, Biblical Leadership).

האנגלים טוענים, שלמלך יש שתי ישויות - טבעית-אנושית, ומדינית-על-אנושית שאינה יכולה לטעות. לפי המקרא, אי אפשר להפריד ביניהן - סופו של כל מלך להיכשל! אולי זו הסיבה שיונתן לא נבחר להמשיך את שאול - ללמד שגם הוא היה מועד להיכשל (?).

המשיח העתידי - "שורש וחוטר" במקום "רמי הקומה". הצדק צמוד למותניו - אישיותו הפרטית מוקדשת כולה לעשיית צדק (מלבי"ם). גם דוד עצמו נאבק מול שלושה אנשים גבוהים - אליאב, גלית, שאול.

גם ישעיהו הוא אנטי מלוכני - ישעיהו ב7 רומז לדברים יז (כסף וזהב וסוסים לא ירבה לו), ולשלמה (שהרבה לו); רמז לאלילות (בימי שלמה). אולי גם נגד חזקיהו, שבנה מגדלים. מחאה עקרונית נגד המלוכה הגאה.

הרקע שקדם ללידתו של דוד המלך, במקרא ובמדרש: בנות לוט, תמר כלת יהודה, רות המואביה, המדרש על אשת ישי. המשמעות: למלוכה בישראל אין זכות קיום (הרב עמיטל).

השחיתות בישראל אינה רק של המלך אלא גם של משפחתו - לכל המלכים היו בעיות משפחתיות.

הכישלון והשחיתות הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה המקראית את המלוכה! "הכוח משחית"! רק בית מלוכה המתנהל לפי אמות מידה רוחניות (כמו בית דוד) יוכל להתגבר על הבעיה, וגם זה - רק בימות המשיח.

פרק יא: עיקרון הפרדת הרשויות במקרא כמגמה לבלימת השלטון הריכוזי

ב"פוליס" היווני לא היתה הפרדת רשויות. הרעיון נוסח לראשונה בתקופה המודרנית ע"י מונטסקייה, ויושם בצורה טובה בארה"ב. אולם בתקופת המקרא ישנן עדויות רבות להפרדת רשויות. יש המייחסים את הרעיון לשמואל הנביא (הפרדה בין מלך לנביא ובין מלך לכהן). הנביא היה יכול להעביר את המלך מתפקידו (שמואל, אחיה). אמנם גם אצלנו המלך נקרא לפעמים "בנו של ה'" (שמ"ב ז), אולם רק באופן ספרותי, כדי ללמד שה' מגן על המלך.

הברית היא מקור הסמכות במקרא; ברית היא שיתוף פעולה בין מרכיבים נפרדים להרכב ישות משותפת, באופן שכל מרכיב ממשיך לשמור על שלמותו הנבדלת. בלטינית, ברית=Foedus, ומכאן, משטר-ברית = פדרציה. המקרא מתבסס על ברית בין ה' לבין האדם:

• אברהם וזרעו: הברית נותנת לאברהם זכות לתבוע את ה' - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית יח25).
• דוד וזרעו: הברית בין דוד לה' היא יסוד המלוכה.
• אהרן וזרעו: ברית כהונת עולם (במדבר כה).
• עם ישראל: הברית היא יסוד החוק (שמות כד7). החוק אינו חד-צדדי, אלא מבוסס על הסכמה הדדית.

ישנם ארבעה תחומים שבהם סמכותו של המלך הוגבלה:

• א. החקיקה - ה' הוא המחוקק והמלך כפוף לחוק (דברים יז);
• ב. הנבואה - הנביא התייצב מול המלך ועצר בעדו, גם במחיר סיכון חייו;
  
• ג. הכהונה - המלך לעולם לא היה כהן, אלא השתתף בפולחן הציבורי כאחד האדם.
• ד. המשפט - המלכים הראשונים שפטו (כמו דוד ושלמה, וגם בהמשך אזרחים פונים למלך כדי שיישב סכסוכים ביניהם), אבל  -
  
  • במשך הזמן המלך ויתר על תפקידי שפיטה לטובת שופטים מקצועיים (משה, יהושפט, יהושפט), העם (יונתן), ראשי השבטים, השרים, הנביאים, הכהן, הזקנים והחורים (במשפט נבות).
    
  • "במשפט נבות גבר, בסופו של דבר, הנביא על המלך, ומות נבות לא היה לריק. בפרספקטיבה ספרותית, גבר דווקא העיקרון של הפרדת הרשויות".
  • ה"עם" הוא השופט - כל אדם היה חופשי להיות שותף בתהליך השיפוט, במסגרת "האסיפה המקומית הליגלית".
  • דברים טז-יז - הקבלה בין פרשת השופטים לפרשת המלך מדגישה את חלוקת הסמכויות ביניהם! (אמנם, השופטים הם גם כהנים). "לא לסור ימין ושמאל" - מופיע רק ביחס לכלל ישראל, וביחס לשלמה; להדגיש, שאפילו שלמה - המלך האידיאלי - כפוף לחוק כמו כל אדם מישראל.

משה הוא מקרה מיוחד: החזיק בידיו את כל הסמכויות (שופט, מחוקק, מלך, נביא, מצביא, כהן), אבל זה היה חיוני לצורך יציאת מצרים ובניית העם; כמו בן-גוריון.

• אמנם, גם משה הוגבל: נמתחה עליו ביקורת במי מריבה, הוא נאלץ לשנות חוקים בפרשת בנות צלפחד.
• בסוף ימיו, משה נאלץ להעביר את מנהיגותו ליהושע, שיהיה כפוף לאלעזר, ויעבוד יחד עם ראשי אבות המטות - שלוש רשויות במקום אחת.
• משה לא הורשה להוריש את תפקידו לבנו.

הפרדת רשויות בהלכה המאוחרת: אסור למלך להיות נוכח בישיבות הסנהדרין, מינוי הדיינים בבבל - שיתוף בין ראש הגלות וראשי הישיבה, איזון בין הרב הראשי והנגיד בקהילות הספרדיות, התייעצות בין ראשי המדינות והדיינים בוועד 4 ארצות.

סיכום

הספר מסתמך על קריאה ספרותית בטקסט, אולם סביר שהמציאות ההסטורית לא היתה שונה בהרבה מהמציאות הספרותית.

התיזה המועלית בספר זה מתאימה לדבריו של הפרשן דון יצחק אברבנאל, המבטא בחדות את השלילה של השלטון הריכוזי המלוכני. כך סיכם את דבריו פרופ' אבי רביצקי: "השיטה הרפובליקנית... ממעטת את הסכנה הגלומה במשטר המדיני". "תפישתו זו של אברבנאל תהיה אפוא בבחינת סיכום לחיבורנו כולו".