האחריות של שאול ושל דוד

קוד: האחריות של שאול ושל דוד בתנ"ך

סוג: הבדלים2

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

טו. אחריות

אחת התכונות החשובות ביותר של מנהיג, היא האחריות (קהלת י 16-17): "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי".
ארץ שמלכה מתנהג כנער, דהיינו בחוסר אחריות ושיקול הדעת, אבוי לה. הנער נגרר אחרי תאוותיו ואחרי מצבי רוחו. אין לו הסתכלות כוללת במציאות. ממילא קשה לו לשאת באחריות למעשיו. על כל כשלון מזדמן יאמר: לא חשבתי שאלו יהיו התוצאות. לא התכוונתי להן ואיני אשם.
המנהיג האמיתי הוא בן חורין. נוהג הוא בשכל ושיקול הדעת. אין הוא משועבד למצבי רוח חולפים. בוחן הוא את המציאות בקור רוח ומגיע להחלטות שקולות. מעשיו הם פרי "גבורת החכמה ולא פרי שתיית היין" (רש"י על קהלת שם)
מסוגל הוא לקחת אחריות על כל מעשיו, גם על ההצלחות וגם על הכשלונות. מפני שיודע הוא שנהג באופן הטוב ביותר שהיה יכול.

תכונה זו מתבלטת אצל דוד מנערותו ועד סוף דרכו.

בעת ששאול נלחם בפלישתים, שולח ישי את דוד להביא צידה לאחיו למלחמה (שמואל א יז17-18): "ויאמר ישי לדוד בנו קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח".
נער רגיל היה רץ בשמחה, סקרן לראות את המלחמה, ושוכח פרטים בלתי חשובים. לא כן דוד (פסוק 20): "וישכם דוד בבקר ויטש את הצאן על שמר וישא וילך כאשר צוהו ישי".
אליאב אחיו הבכור של דוד, פוגש אותו בשדה המערכה (פסוק 28): "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך. כי למען ראות המלחמה ירדת".
אליאב מאשים את דוד בנערות ובחוסר אחריות. דוד שותק, אך הכתוב מעיד שאליאב טעה.

באותה מערכה אנו פוגשים את הצד השני של המטבע. האחריות של מנהיג!
גלית הפלישתי עומד ומחרף מערכות ישראל (פסוקים 8-11): "... ויאמר להם למה תצאו לערך מלחמה, הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול, ברו לכם איש וירד אלי: אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו: ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה תנו לי איש ונלחמה יחד: וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה ויחתו ויראו מאד".
האם לא היה אף לוחם בצבא שאול, שהיה יכול להתמודד עם גלית? האם שאול עצמו או אבנר שהיה איש מלחמה מנעוריו, לא היו מסוגלים להילחם עם גלית?
יתירה מזאת. חז"ל טוענים ששאול כבר ניצח פעם אחת את גלית!
"וירץ איש בנימין מהמערכה, ויבא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה וגו' זה שאול. רבי לוי ור' סימון ורבנין. חד אמר, ששים מיל הלך שאול באותו יום. במערכה היה, ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא..." (מדרש שמואל פרשה יא).
יכול להיות שבאמת לא היה גיבור כגלית במחנה ישראל, אך מסתבר שהיו גיבורים שהיו יכולים לנצח את גלית.
אולם נראה שאף אחד לא היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות לכשלון (מפי ר' זאב שרון). שהרי במקרה של כישלון, התנה גלית: "ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו". עם ישראל שומר על הסכמים גם כשאויביו אינם מכבדים אותם!
דוד לוקח אחריות. אין זו החלטה פזיזה הנובעת מקלות דעת. דוד יודע שהוא מסוגל לגבור על הפלישתי. שאול אומר לו "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו, כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעריו". ודוד משיב (פסוקים 33-36): "רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו. ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו: גם את הארי גם הדוב הכה עבדך. והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכת אלהים חיים".
דוד בסיפורו מגלה בפני שאול את סגולותיו. "ויצאתי אחריו" - אומץ לב ונחישות. "והכיתיו" - כוח וגבורה. "והחזקתי בזקנו והכתיו" - סיטואציה זו מעידה יותר מכל על יכולתו של דוד. בעלי החיים פועלים בזריזות ובכוח רב. דוד התמודד עם האריה והדוב פנים אל פנים, כאשר הוא אוחז בהם בידו האחת ומכה בהם בידו השניה. מאבק כזה מצריך תושיה רבה, כוח אדיר וזריזות עצומה, על מנת להימלט משיניהם וטפריהם.
כישורים אילו הם הבסיס לביטחונו של דוד בנצחונו על גלית. אולם יש כאן שיקול נוסף לא פחות חשוב: כוח האמונה והמסירות (שם): "ויאמר דוד ה’ אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה".
שיקולים אילו מביאים את דוד לקחת את האחריות על כתפיו ולצאת להילחם בגלית, לצאת ולנצח.

קבלת האחריות של דוד קימת גם בעת כישלון.
בשעה שהיה דוד בנוב וביקש סיוע מאחימלך הכהן ראהו דואג. דואג סיפר על כך לשאול, ושאול מחמת קינאתו הורה להרוג את כל נוב עיר הכוהנים. בן אחד של אחימלך, אביתר הכהן, נמלט אל דוד וסיפר לו את אשר אירע.
תגובתו של דוד מפתיעה! (שמואל א כב22-23): "ויאמר דוד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי שם דויג האדמי כי הגד יגיד לשאול. אנכי סבתי בכל נפש בית אביך: שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך כי משמרת אתה עמדי"
הנטיה האנושית הרגילה היא למצוא תירוצים ולהצטדק, לזרוק את האחריות על הזולת. נדרשים מהאדם כוחות נפש גדולים על מנת שיודה באשמתו. נדיר למצוא אדם שלוקח על עצמו את כל האחריות. דוד מקבל על עצמו אחריות לרצח כוהני נוב. למרות שכלל לא עשה זאת.
כבר בהיותו בנוב, בעת ששם לב שדואג נמצא ורואה אותו, ידע דוד שהדבר מסוכן. הכרותו את דואג אמרה לו שהאיש לא ישתוק, ויספר את מה שראה לשאול. על כן מרגיש דוד אחראי באופן עקיף לרצח כוהני נוב. דוד אינו בורח מהאחריות ומקבל על עצמו לדאוג לאביתר שנשאר כפי שהוא דואג לעצמו. "כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך כי משמרת אתה עמדי".

במהלך הדורות נידונו דבריו אילו של דוד, במבט הלכתי. ומספר פוסקים פסקו על פי זה בשאלה: עד היכן מגיעה אחריותו העקיפה של אדם על מעשיו.

שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-או"ח סימן לד
תשובה להנעלה המרומם הראש הר"ר ליב יצ"ו ליכטנשטאט. על דבר שאלתו על הסיבה ומקרה שקרה לו שישיש אחד בקש ממנו שיתן לו סחורות ללכת אל מקום קרוב ואשתו מחתה ביד הזקן כי הוא תש כח וזקן והדרך הוא משובש בגייסות, והוא הפציר וביקש מאוד שיתנו לו הסחורה ועפ"י הפצרת הזקן נתן לו הסחורה והלך ונהרג בדרך ובא לשאול אם צריך תשובה וכפרה.
הנה מקור דין זה הוא מהרי"ו. והצמח צדק השיג עליו בהולך בשכר ואעפ"כ לא מלאו לבו של בעל צ"צ לחלוק על הראשונים ומסיק להתענות מ"ם יום. ואני אומר שבנדון דידן שהוא לא התחיל עם השליח לשלחו רק השליח התחיל לבקש לשלוח אותו בשליחות הזה כדי להשתכר אין שום ה"א שצריך כפרה ומעשים בכל יום שאדם לוקח סחורה בהקפה מחבירו או אויף גזעצט והולך לירידים הכי נימא שאחריות גוף הקונה על המוכר שאם ח"ו יארע לו מקרה בנפשו יהיה המוכר צריך כפרה, הא ודאי ליתא. ואעפ"כ אביא ראיה ברורה לדבר שהרי עיקר יסודו של מהרי"ו על אגדת (חלק) שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נהרג דואג ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו. והנה יש לדקדק למה לא חשיב על ידך נהרג אבנר שהרי גם אבנר בסיבתו נהרג שבא אליו לחברון לכרות ברית להעמיד לו מלכות ישראל ושם נהרג וגם דוד הסכים וכתב אליו שיבוא רק שהתנה שיביא אתו מיכל אשתו בבואו. אלא ודאי כיון שדוד לא התחיל עם אבנר שיבוא לכרות ברית רק אבנר היה המתחיל ששלח אל דוד כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך להסב אליך את כל ישראל ודוד הסכים והשיב טוב וגו' והיתה כוונת אבנר גם לטובת עצמו להנקם מאיש בושת על דבר הפלגש כנאמר שם במקרא ולכן אין אחריות הריגתו על דוד. וזה ממש דומיא דנדון דידן שהשליח התחיל עמו והיה לטובת השליח ולכן אין צריך כפרה. רק הואיל וכתב שהרב בקהלתו הורה שצריך כפרה ולכן לא אבטל דבריו לגמרי ויתענה שלשה ימים בה"ב. ואם רצונו ליתן איזה מתנה ליתומי הנהרג דבר טוב. יעשה.

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קעז
הגיעני שאלת חכם, ע"ד נערה משרתת אשר בליעל א' הבעית אותה ומפחד פתאום נתעלפה ונעשה כמת דומם, וגבירתה נבהלה מאוד ושלחה ידה ליקח צלוחית יין שרף לשפוך לתוך פיה לעורר חמימותה הטבעיות ולהקימה ונדחה ידה לצלוחית פעטריאהל /נפט/ ובשפכה לתוך פיה ירד לתוך מעיה ונשרפה הנערה ר"ל, ונפשו בשאלתה אם העלובה זאת צריכה כפרה או לא:....
... א"כ חיוב גלות אין כאן כמובן. אך להצריכה קצת כפרה הואיל ואירע מכשול על ידה, והרי (מהרי"ל), [מהרי"ו סי' קכ"ה] הצריך קצת תשובה למי שהשכיר שליח ונהרג בדרך ולמד ממ"ש פ' חלק [צ"ה ע"א] שדוד המלך ע"ה נענש על שעל ידו וגרמא דיליה נהרגה נוב עיר כהנים ודואג, וצמח צדק סי' ו' כתב שאין דומה, התם דוד המלך ע"ה גרם דלא היה לו ליקח לחם מכהן גדול ולאסוקי דעתי' דדואג הוא שם ויסבור שהכה"ג מורד במלכות נמצא היה הוא בעצמו קצת גרמא, משא"כ בשוכר שליח דמצוה קא עביד דתנן +אבות פ"א מ"ה, ועיין ב"מ ס' ע"ב+ יהיו עניים בני ביתך, וכיון שמצוה להשכיר עניי ישראל לפועלים וכתיב [דברים כ"ד ט"ו] ואליו הוא נושא את נפשו נמצא כל פועל נכנס על דעת כן +עיין ב"מ קי"ב ע"א+ ואפ"ה מצוה להשכיר לו פועלים ישראל, א"כ לא יתכן להצריכו תשובה יע"ש בסי' וי"ו מתשובתו, ומעלתו לא הציץ אלא בסי' ה' וכו' ע"ש, וצ"ל מ"מ צריך קצת תשובה משום מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב [שבת ל"ב ע"א] וה"נ דכוותיה, אך אין להעמיס עליה הרבה כיון שעסקה בהצלות נפשות וגם הי' בהול יותר מתרומה בערב פסח [פסחים ע"ב ע"ב] ואם נחמיר נמצא מכשילן לעתיד לבא בפקוח נפש, ובפרט נשים הרכים בטבע אין להחמיר עליהן, ועיין עירובין מ"ה ע"א להציל שאני, ואחתום בהצלה ובברכה.
וע' שו"ת מהרש"ל סי' צו, ושו"ת מהר"י וייל סימן קנ"ה ושו"ת מהר"ם מלובלין סימן מד.

בזמנו של הרב קוק התעוררה מחלוקת גדולה בענין היתר השמיטה. המחלוקת גלשה לפסים אישיים, ומספר אנשים ביזו את הרב קוק. קמו תלמידי חכמים שקנאו לכבודו של הרב קוק והשיבו למבזים בלשון חריפה, ואש המחלוקת התלקחה.
כתב החפץ חיים לרב קוק:
"והנה יש לי צער גדול אמרתי אשיחה וירוח לי, והוא מענין המחלוקת שנתהוה בא"י, אר"י מקודשת אצל כלל ישראל וכאשר נשמע ששם יש מחלוקת, ובפרט בין גדולי ישראל מתחלל שם שמים עי"ז מאוד, ואין מן הצורך להאריך בדבר העון הגדול הזה, כדאיתא ביומא דף פ"ז. ורבינו אליעזר ממ"ץ בספר יראים שלו כשמגיע ללאו זה אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום עיי"ש שמאריך בזה מאוד וגם חז"ל אמרו אין מקיפין בחילול השם. ואפי' אנשים קדושי עליון שמתברר אצלם שהדין עמהם וגם הקב"ה תובע עבור עלבונם מהצד שכנגדם אפ"ה לבסוף נתבעים גם מאתם, כמו שמצינו שהיה שאול רודף את דוד בחנם ורדף עמו לחייו, ואפ"ה לבסוף א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה העון הזה טמון בידך על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ושלשת בניו, והוצרך לקבל עליו יסורין לא עליכם כמו שאמרו חז"ל.וע"כ ידיד נפשי מאז ומקדם התחזקו והתחזקו לרדוף אחרי השלום למען כבוד ד' ותורתו, ולמען כבוד א"י שלא תתבזה בעיני כל העולם. ובזכות זה יאריך הקב"ה ימיכם כדאיתא בר"ה דף י"ח שאמר הקב"ה לפמליא של מעלה אודות רב הונה בריה דרב יהושע הואיל ולא מוקים במיליה לא תוקמו בהדיה. ותזכו לכל טוב בזה ובבא כחפצכם וכחפץ ידידכם מאז
הצעיר שבכהונה
ישראל מאיר הכהן"
השיב הרב קוק על דבריו ואמר:
"... וכבר העירותי במכתב אחד שכתבתי בתור תשובה על מכתב מר והגאון רח"ע שליט"א שראוי שתבוא מצדם איזה הערה נגד ההפקרות של בזוי ת"ח שאחזו בה בעוה"ר חלק מבעלי המחלוקת, ועד כה לא נודע לי אם באו הדברים ליד הדר"ג שי' וכבר כתבו הפוסקים דאפילו כה"ג דעובדא דדוד צ"ל דהוא באופן שיש קצת פשיעה ושגגה אבל באונס גמור מאי אית לן למעבד, רק למיבעי רחמין מאדון השלו' ב"ה, להכניס רוח חן ותחנונים, ואהבה ואחוה ושלו' ורעות בלב כל שאר עמו, ובלב כל יושבי ציון המקודשת בקדושת אדון עולמים ב"ה עדי עד., והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות, מצפה לתשועת ה' על עם קודשו וחבל נחלתו במהרה בימינו בקרוב". [(אגרות ראי"ה סוף חלק ד)
למדנו מכאן, שיש מצבים שמוגדרים כאונס גמור. לאחר שנשקלו כל השיקולים האפשריים ונבחר המעשה שנראה הנכון ביותר למציאות הנתונה, פטור המנהיג מהאחריות לתוצאות.
ישנו היבט נוסף לאחריות המנהיג (שמואל א כג1-2): "ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות: וישאל דוד בה’ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה? ויאמר ה’ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה".

במהלך חייו של האדם מזדמנים מאבקים רבים. כך הוא בחיי האדם הפרטי, ושבעתיים נוהג הדבר בחיי מנהיג הציבור. יכול אדם להצטנף בפינתו, ולברוח מכל התמודדות לא הכרחית (בלשון ההמון "ראש קטן"). אולם מנהיג אמיתי אינו בורח מהתמודדות. בכל בעיה המתעוררת בעם, רואה הוא בעיה אישית. הוא מרגיש אחריות על כל מה שקורה לכל חלק מהעם. הוא חש מחויב להתערב ולעזור כפי יכולתו.
על כן כששומע דוד שפלישתים שוסים את הגרנות בקעילה, רוצה הוא ללכת ולהושיעם. עצם השאלה מעידה על תחושת האחריות שלו כלפיהם. הוא מבקש רשות מה' ללכת לקעילה, ומקבלה.

אצל אנשי דוד המצב הפוך! (פסוק 3): "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעלה אל מערכות פלשתים". למה לנו להיכנס לצרות לא לנו? שואלים הם את דוד. גם במקומנו, איננו בטוחים מרודפינו, על אחת כמה וכמה באיזור קעילה.

הקב"ה מכריע: "ויאמר קום רד קעילה כי אני נתן את פלשתים בידך".
נבואה זו הוצרכה לדורות! בכל דור צריכה האומה מנהיגים אמיצים ובעלי אחריות. מנהיגים שמוכנים להתמודד עם בעיות השעה. ואין מעינם אך לשמור את הקיים.

בעת שדוד שוגה אין הוא בורח מהאחריות המוטלת עליו. הוא מבקש מה' שיעניש אותו בלבד ולא את אחרים.
דוגמה לדבר אנו מוצאים בסוף ימי דוד. דוד נתן הוראה ליואב למנות את העם. יואב התנגד. אך דוד עמד על דעתו, ויואב נאלץ לפקוד את העם. מיד אחרי כן מכיר דוד בטעותו, ומבקש מחילה מה'. הקב"ה מציב בפני דוד שלוש אפשרויות (שמואל ב כד13): "ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך".
דוד בוחר באפשרות השלישית, אך משרואה הוא את המלאך המשחית, אומר הוא: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי".[שם]

אותה תכונה מוצאים אנו אף אצל יונתן. שאול השביע את העם שלא לאכול מאומה עד הערב. יונתן לא ידע משבועת אביו, כיון שיצא קודם לכן למלחמת יחיד נגד כל מחנה פלישתים. במהלך הרדיפה אחרי פלישתים מצא יונתן דבש על פני השדה וטעם ממנו. כאשר שאול רוצה להמיתו על שעבר על השבועה שלא לאכול עד הערב, הוא עונה: "הנני אמות!" למרות שיכול היה לטעון את האמת שלא ידע ועבר בשוגג. אך יונתן הוא "דוידי" באופיו, ולוקח על עצמו את כל האחריות, אפילו אחריות של שגגה.