עמידה בלחצים והתבטלות בפני ה'

קוד: עמידה בלחצים והתבטלות בפני ה' בתנ"ך

סוג: הבדלים2

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

יט. עמידה בלחצים

בעוד שאול בגלגל, הפלשתים נאספים למלחמה עם ישראל (שמואל א יג7-8): "...ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו. ויוחל שבעת ימים למועד אשר אמר שמואל, ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו". שמואל מתמהמה, הפלישתים מתקרבים, וצבא שאול נפוץ; נשארים עמו רק שש מאות איש, שאול אינו מחזיק מעמד, ומתחיל להקריב בעצמו את העולה.

גם חטא העגל קרה כאשר משה בושש לבוא בסוף ארבעים יום! העם לא היה מסוגל לעמוד ללא דמות שתנהיג אותו ומתוך כך נולדה הדרישה לעגל (שמות לב1): "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר. ויקהל העם על אהרן. ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

כששמואל מגיע לגלגל, דקות ספורות לאחר ששאול הקריב את העולה במקומו, יוצא לקראתו שאול לברכו. שאול משוכנע שהוא בסדר. הוא עמד בלחץ המלחמה והקריב קורבן לפני היציאה לקרב כציווי שמואל (פסוק 12): "ואתאפק ואעלה העולה". התאפקתי, והקרבתי את העולה למרות דוחק השעה! שאול לא עומד בנסיון והמלוכה נקרעת ממנו. בשלב זה שמואל מודיע לו שבניו לא ימלכו אחריו.

תהליך דומה קורה במלחמת עמלק, אך במישור אחר. במלחמה זו מתגלה חוסר היכולת לעמוד בלחץ המוסרי של המשימה. לפעמים נדרשת מהמלכות פעולה חריפה וקשה, כלפי פנים או כלפי חוץ. רק מלכות בעלת חוסן רוחני פנימי מסוגלת לעמוד בכבוד במשימה.
למלא ציווי של השמדת עם, אנשים נשים וטף, זהו דבר קשה. כשאין נכונות פנימית ואין עצמה רוחנית, מתעוררת התנגדות מוסרית פנימית, למילוי פקודה אכזרית זו. 

שאול מפרש פרשנות מוטעית את הפקודה האלוקית ומשנה אותה. מציווי מוחלט של השמדת זכר עמלק, הופך המאבק בעמלק למלחמה רגילה שיש לנצח בה, אך אין צורך למחות את זכר עמלק לגמרי. משניצח שאול, הוא משוכנע שמילא את דברו של שמואל, והוא יוצא לקראתו ומכריז בבטחה (שמואל א טו13): "ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'". הפעם נגזר עליו (פסוק 23): "...יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך". עכשיו גם הוא עצמו מפסיק להיות מלך.

במסכת יומא כב, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר "ובני בליעל אמרו: מה יושיענו זה! ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש", וכתיב "ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד...". לכאורה, סיבת העונש של שאול מפורשת בפסוקים, מפני שלא חיכה לשמואל כמצווה, לכן רש"י מפרש: "לבוא לידי דבר שעליו ניטל ממנו מלכות, מפני שבתחילת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך". 

מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול (סנהדרין יט ב'), כי כבודו הוא כבוד עם ישראל. לכן אסור לו למחול עליו. על ענווה יתרה זו מוכיחו שמואל: "ויאמר שמואל: הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל!" (שמואל א טו17).

מבחינת המידות, אין בשאול רבב. הוא לא טעם טעם חטא, כדברי חז"ל על הפסוק "בן שנה שאול במלכו", הוא ממשפחה שאין בה דופי, הוא כולו ענווה, יראת שמים, כולו תורה, "אין כמוהו בכל ישראל". אבל חסירה בו אותה גבורה הנדרשת ממלך, אותה יכולת של עמידה בלחצים. צריך אומץ נפשי גדול ללכוד את המלוכה, וצריך גבורה נפשית לא פחות גדולה לעמוד בלחץ המלחמה הקרבה ולחכות לשמואל.

הוותרנות והרוך הן תכונות בונות עולם ביחסים שבין אדם לחבירו. אולם (משלי כט4): "מלך במשפט יעמיד ארץ". הענשת המבזים את המלכות היא חיונית להעמדת המלכות וליחס הכבוד אליה. אף לכך צריך עצמה נפשית גדולה.

לעיתים יש הכרח המונע ענישה. דוגמה לדבר, מקרהו של שמעי. בשעת מרד אבשלום קילל שמעי את דוד. בעת שחזר דוד למלוך, היה ראוי להעניש את שמעי. חז"ל מספרים (רד"ק על שמואל ב יט כא): "אמר לו שמעי לדוד כל ישראל גמלו אותך רעה ואני יותר מכולם. וכל ישראל יושבים ומצפים לראות מה אתה עושה עמי. אם אתה מקבל אותי, כל ישראל באים אליך כאחד ומשלימים לך".  המצב שנוצר אילץ את דוד לקבל את שמעי. אולם אין כאן מחילה, דוד רק דוחה את העונש עד לתקופת שלמה בנו.

לעומת זאת, בסיטואציה דומה מגיב שאול באופן אחר (שמואל א י27): "ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". לא נזכר בשום מקום שאותם בני בליעל נענשו. שאול וויתר לאותם בני בליעל שביזוהו וביזו את מלכותו. חולשתו זו של שאול התגלתה אח"כ בתחומים נוספים, כדברי רש"י שהזכרנו, וגרמה לו להפסיד את מלכותו.

כ. מלכות שמיים בארץ

מעניין להשוות את התנהגות דוד במקרים דומים. בשתי מערכות נגד פלישתים (שמואל ב ה) הוא שואל בה', ועושה בדיוק כפי שנצטווה ללא החמצה של הרגע האחרון. המערכה השניה דומה מאוד למצבו של שאול בגלגל. דוד מצטווה לחכות עד שהפלישתים מאוד קרובים ועומד במבחן (שמואל ב ה 22-25): "ויספו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד בה', ויאמר: לא תעלה! הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את פלשתים מגבע עד בואך גזר". כל מלחמות דוד הן על פי ה' ואין הוא נוטה ימין ושמאל מדבר ה'.

לעומת זאת אצל שאול, כאשר התגנבות היחידים של יונתן ונושא כליו הצליחה ומחנה פלשתים בורח, שאול אמנם רוצה לשאול בה' אבל ברגע האחרון הוא מדלג על השלב הזה כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לנצל את המהומה ולהכות בפלשתים (שמואל א יד 18-20): "ויאמר שאול לאחיה: הגישה ארון האלוהים, כי היה ארון האלוהים ביום ההוא ובני ישראל. ויהי עד דבר שאול אל הכהן, וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הולך ורב, ויאמר שאול אל הכהן: אסוף ידך! ויזעק שאול וכל העם אשר אתו ויבאו עד המלחמה...".

חז"ל עמדו על הבדל זה ואף החריפו אותו: "בשעה שבא שמואל למשוח את דוד, והיו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים, רבונו של עולם מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם, אני אראה לכם מה בין שאול לדוד. שאול הלך ונשאל באורים ותומים, כיון שראה את הפלשתים, אמר לו לכהן, אסוף את ידיך ולא הספיק לגמור את הדבר, שנאמר "ויהי עד דבר שאול אל הכהן וגו'". אבל דוד, בשעה שהפלשתים באין עליו בעמק רפאים, באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים, שנאמר "ויוסיפו עוד לעלות וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד באלהים עוד ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם" אין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו הם קרובים אצלך, עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין. שנאמר "ויהי כשמעך את קול הצעדה בראשי הבכאים אז תחרץ".... כיון שבאו הפלשתים ורואין אותן, ולא היו רחוקין מהם שמונה אמות, אמרו ישראל לדוד, למה אנו עומדין. אמר להם, כבר נצטוינו מן השמים שלא לפשוט יד בהם עד שנראה ראשי אילנות מנענעים. ואם אנו מושיטין יד בהם הורגין אותנו. מוטב שנמות זכאין ואל נמות חייבין. אלא אנו ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים. כיון שנתנו בטחון בהקב"ה, נדנדו כל האילנות. מיד התחילו לפשוט יד בהם, שנאמר "ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את פלשתים". אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ראו מה בין שאול לדוד. מי גרם לדוד שינצל, דברו של הקדוש ברוך הוא שהאיר לו. הוי, "נר לרגלי דבריך"" (מדרש תהלים מזמור כז)

זהו ההבדל בין מלכות נצח למלכות שעה. מלכות הנצח עניינה זהות מוחלטת בין הרצון האלוקי לבין הביצוע האנושי. המלך מנסה בכל פעולה שהוא עושה למלא אך ורק את רצון ה', מבלי לערב אף שיקול אישי. כביכול אין הוא אלא הכלי שדרכו פועלת מלכותא דרקיע.
לצורך זה חייבת לבוא התבטלות אישית מוחלטת של המלך (תהלים כב7): "אנוכי תולעת ולא איש..." מחד, ודביקות מוחלטת בה' מאידך (תהלים קיט10): "בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך".

כמובן אין זה בא לבטל את מדרגתו של שאול: הוא עמד מול לחצים אדירים! חז"ל אומרים ששאול דומה לגרופית של שקמה. שקמה היא עץ גדול וחזק, אבל היא אינה ארז. מלך ישראל צריך להיות מסוגל לעמוד בלחץ הגדול ביותר. אסור לו בשום מצב להישבר, לעולם יש מוצא! דוד נחלץ מהמצבים הקשים ביותר, מכח אמונתו והישענותו על ריבונו של עולם. 

דוגמא לדבר: מעשה ציקלג (שמואל א ל). כשחוזר דוד עם אנשיו לציקלג לאחר שניסה להצטרף לאכיש, הוא מוצא את העיר שרופה באש. כל הילדים הנשים והרכוש נלקחו בשבי (שמואל א ל6): "ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנותיו. ויתחזק דוד בה' אלוקיו". אולם התחזקות פנימית זו מצד הדבקות בה' אין בה די. דוד לא פותח במרדף מיידי אחרי אנשי עמלק, אף כי כל דקה יקרה! נראה כאילו זמנו בידו (פסוקים 7-8): "ויאמר דוד אל אביתר... הגישה האפוד... וישאל דוד בה' לאמור: הארדוף אחרי הגדוד הזה? האשגנו?!" רבש"ע משיב "ויאמר לו: רדף כי השג תשיג והצל תציל", אין איבוד עשתונות. הפעולה מונחית ישירות מה', ועל כן היא גם מצליחה.

זה גם שורש יכולת הויתור: מנהיג שכל הויתו היא התבטלות כלפי שמיא, "לית ליה מגרמיה כלום", ברגע שיש לו ספק אם רבש"ע רוצה בו, הוא מוכן "להחזיר את המפתחות" לבעליהם. אך מנהיג שמעורבת במלכותו נטיה אישית ואהבה עצמית, קשה לו לוותר על מלכותו. גם כאן ניכר ההבדל בין דוד לשאול.

במרד אבשלום, מוכן דוד לוותר על המלוכה אם כך הוא רצון ה' (שמואל ב טו25-26): "ויאמר המלך לצדוק: השב את ארון האלוהים העיר. אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אותו ואת נוהו. ואם כה יאמר: לא חפצתי בך! הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו". וכן דוד מבליג מול קללת שמעי בן גרא, ומקבל תוכחת אביגיל בעניין נבל הכרמלי.

שאול לעומת זאת אינו משלים עם קריעת המלכות מעליו. הוא רודף את דוד למרות שהוא יודע שדוד ימלוך אחריו. בעת נדירה של פיוס הוא מודה ואומר (שמואל א כד 18-20): "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה. ואת הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה’ בידך ולא הרגתני. וכי ימצא איש את איבו ושלחו בדרך טובה וה’ ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי. ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל".

תכונה זו של התבטלות כלפי הקב"ה בולטת גם בפרשת העלאת ארון הברית, מקרית יערים לירושלים (שמואל ב ו 16-22): "ותרא (מיכל) את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה... ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים! ויאמר דוד אל מיכל: לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפני ה'. ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה!". מיכל באה מבית שאול, והיא אמונה על מסורת ההקפדה על הכבוד האישי של בית אבא. "אמרה לו מיכל: של בית אבא היו צנועים כל כך, ואתה עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים" (במדבר רבה ד כ).  דוד אינו שולל את דברי מיכל ואת ההתנהגות המכובדת של בית שאול, הוא רק מציב אותם במקום הנכון. עם האמהות או עם אנשי ישראל, איתם דוד מתנהג בכבוד מלכות. אך עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, כלפיו ההתבטלות מוחלטת ואין כבוד אנושי, אל מול הכבוד האלוקי.