קוד: אל תבכו למת ואל תנודו לו - הספד בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל: ספר "שיעורים"
התורה מספרת לנו שמסע ההלוויה של יעקב אבינו, כלל מחנה כבד מאד.
נאמר בסוף פרשת ויחי"...
ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו איתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו... ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד
..."
בכל התנ"ך לא נמצא ביטוי כגון זה: "מספד גדול וכבד מאד".
על מהותו של הספד זה כתב רבינו בחיי, "תשע מינים של הספד הם: מספד, נהי, זעקה, הילל, נודה, מרזה, קינים, הגה, הי".
אומר רבינו בחיי: תשע כיתות עלו עם יוסף, כולל יוסף עצמו שהוא כיתה לעצמה והספידו עליו תשע מיני הספד וזאת מפאת גודל קדושתו וצדקתו של יעקב – וזה בנוסף להספד של המצרים שנאמר"...
ויבכו אותו המצרים שבעים יום
..."
הבכי הוא תוצאה של הספד.
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה...", לספוד ואח"כ לבכות.
ויספדו ויבכו..." ספר שמואל (פרק ב',פסוק א).
נראה שההספד על יעקב היה חזק במיוחד וכן אומרים חז"ל"...
ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד
, תנא אפילו סוסים וחמורים..." ונראה שההספד היה כבד כל כך עד שכל המחנה געה בבכי קולני וחזק שגרם גם לחיות ולבהמות לנהור ולנהום כבוכים.
הבכי הספונטני על המת עצמו, אין הוא עיקר ואף הרמב"ם מביא את הפסוק"..
אל תבכו למת ואל תנודו לו
..." שאין הבכי על המת עיקר.
וכן בשמואל ב' (פרק י"ב), כאשר מת הילד של דוד שילדה לו בת שבע, אומר דוד: "...
ועתה מת, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי
..."
בזה ביטא דוד את הרעיון הפשוט – שהמוות הוא מבחינת מנהגו של עולם ואין לאחר המיתה דבר שאדם יכול לעשות, לכן על המוות עצמו אין לבכות.
אבל בכי שבא אחרי ההספד הוא לא על עצם המיתה שהוא כאמור מנהגו של עולם, אלא הבכי הוא על האבדה הגדולה.
ולכן הקפידו חז"ל על ההספד ואומר הטור (יוד סימן שד"מ):
"... מצווה גדולה להספיד את המת... ובכל שעה שמספידים את המת ראוי לבכות..." ואין הוא מוגבל בזמן לשבעה ימים לגבי בני אדם רגילים, או לשלושים יום למשה ואהרון או, לשבעים יום ליעקב.
תיאור מעשיו של המת, מידותיו הטובות והנאצלות ותיאור אישיותו.
ההספד הידוע של דוד על שאול ויהונתן בנו ספר שמואל (פרק ב',א') וכן בתלמוד מועד קטן כ"ה - נשתמרו כמה הספדים על חכמי ישראל.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף מ"ז, עמוד א') אומרת, שההספד הוא כבוד למתים.
יוצא אם כן, שאם ציווה אדם שלא יספידוהו, יש לכבד את רצונו ואין להספידו!
הגמרא במסכת כתובות (דף קב, עמוד א') מספרת על רבי שביקש שאחרי מותו".. אל תספידו בעיירות (הקטנות) הספידוני בכרכים..." נשאלת השאלה האם רבי רצה להרבות בכבודו? האם הוא היה איש של גאווה? והרי הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ט, עמוד א') אומרת"..משמת רבי בטלה הענווה.." כלומר שרבי עצמו היה איש מאוד צנוע.
המהרש"א מתרץ – כי משום כבוד התורה לא יכול היה רבי למחול על כבודו, למרות שבאופן אישי היה מאוד צנוע.
העובדה ששומעים לדברי הנפטר, שאם אמר שלא יספידוהו אין להספידו! מוכח מכאן שאחר מות האדם יש לו מציאות קיימת מצד הנפש. כמו שמרומז בדברי אבותינו רבותינו מדרש קהלת רבה (י"ב, י"ד)"... בשעה שאדם נפטר מן העולם אמר הקב"ה למלאכי השרת צאו וראו מה אומרות הבריות עליו?..." כלומר בית דין של מעלה פוסקים דינו של אדם על פי מה שהבריות אומרות עליו. ואף שרעיון זה דורש בירור"... וכי מפי הבריות חיים בית דין של מעלה..."? אבל כזאת יש לזכור גם נאמר גם לגבי החיים. אבות (פרק ג', משנה י)
"... כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו..."
כלומר שגם בשעת מותו, אם הבריות מרבים להספידו ומרבים בשבחו ומעשיו הטובים, גורם הדבר לתועלת מרובה גם לנפשו של האדם. היות ואנו מאמינים בהשארות הנפש שהיא נצחית, אין להתאבל מעבר לזמן מסוים.
מלכות בית דוד נמשלה לירח כשם שהירח נולד ואח"כ הולך וגדל ואח"כ קטן ונעלם ושוב חוזר חלילה, כך היא מלכות בית דוד כמו שנאמר"...
אם יעזבו בניו תורתי ומשפטי ופקדתי בשבט פשעם
..." אבל אח"כ נאמר"...
וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי
..." ולכן קבעו חז"ל זמן אבלות לשלושים יום כזמן מחזור הלבנה.
חיי האדם – דומים למחזור הירח – נולדים, גדלים, דועכים ונעלמים, אך אין זה חידלון סופי והחומר הופך לחומר אחר ואם גופו חוזר ולובש צורה – הרי גם נפשו בעלת המציאות העצמית – חוזרת לפעילות ולחיים חדשים.
"...
ויהי מקץ שנתיים ימים
..." (פרשת מקץ).
שואלים חז"ל, מדוע התורה מציינת כאן "שנתיים" ימים? אלא לומר לך, יוסף נענש ונתווספו לו עוד שנתיים בכלא, על שאמר לשר המשקים"...
אם
זכרתני אתך...
והזכרתני אל פרעה
....". יוסף לא גילה ביטחון בקב"ה אלא טרח
להזכיר לשר המשקים פעמיים שיזכירו לפני פרעה ויוציאו מהכלא, לכן על כל בקשת זיכרון הוא קיבל שנה נוספת בכלא ולכן מצוין "שנתיים ימים
". אומרים חז"ל מכאן ש- "זכירה" היא מכסימום
שנים עשר חודשים.
מכאן לומדים חז"ל שאין המת משתכח מהלב אלא לאחר שנים עשר חודשים, שזהו אורך זמן הזיכרון. כפי שמופיע בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ח, עמוד ב) אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודשים, שנאמר"...
נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד
..." רש"י במקום מפרש: "...
הייתי ככלי אובד
..." ע"פ הגמרא בפרק אלו מציאות, דלאחר שנים עשר חודש יש ייאוש בעלים, וכדברי הגמרא(שם)"...מי שמצא כלי
חייב להכריז שלושה רגלים, אח"כ אין צריך להכריז דמסתמא יש ייאוש בעלים..." כך גם לגבי אדם שמת, על כך אומר דוד בתהלים (פרק ל"א,פסוק י"ג)"...
נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד
..." מכאן שדיני האבלות תוקפם לכל היותר שנים עשר חודש ומעבר לכך אין היהדות מחייבת אבל.
יהי רצון שיתקיים בימנו "...יקיצו ישני עפר...
"