עדות שאי אתה יכול להזימה - עקרון ההפרכה

עדות:

  "לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת...ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר. כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה ועמדו שני האנשים אשר להם הריב...ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך. והנשארים ישמעו ויראו...ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל.

                                                      (דברים י"ט, ט"ו-כ"א)

המשנה במסכת מכות (ב'.) שואלת: "כיצד העדים נעשים זוממין?   ועונה:

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה – אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו – אלא לוקה ארבעים"

הגמרא על משנה זו פותחת בשאלה מתבקשת, הלא הדוגמא המובאת במשנה – היא על כיצד אין העדים נעשים זוממים ואם כן מדוע המשנה פותחת בכיצד העדים נעשים זוממים?

אלא עונים, משנה זו במכות וגם פרק א+ב, הם המשך למסכת סנהדרין הבאה לפניה. באופן דומה מעיר הריטב"א – על השאלה מדוע פתחה המשנה בכיצד העדים נעשים זוממים ולא פתחה בדיני מלקות שהם הנושא העיקרי של המסכת , ועונה – שמשנה זו היא המשך למשנה האחרונה במסכת סנהדרין אשר עוסקת בדין עדים זוממים, והוסיף הריטב"א שדיני מלקות האמורים בתורה נמצאים בדיני עדים זוממים.

העולה מתוך כך, שמשנתנו היא למעשה, המשך מסכת סנהדרין.

בכדי להמחיש במה מתבטא הדמיון נביא את הדוגמא הבאה:

"כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובעלה"                                                          (סנהדרין פט.)

בדרך כלל עדים זוממין נענשים באותו העונש בה היה אמור להענש האדם עליו הם העידו. במקרה של עדים זוממין שהעידו על בת כהן שזינתה, פוסקים באופן מעט שונה. בת כהן שזינתה חייבת שריפה ואליו בועלה מת בחנק. הדין הוא שזוממי בת כהן נהרגים בחנק (כפי החיוב של הבועל) ולא בשריפה (כפי החיוב של בת הכהן) אף על פי שהיינו מצפים שיתחייבו בשריפה כפי שזממו על בת הכהן .

לכן, כמו במסכת סנהדרין, כך אף במסכת מכות, במשנה שהבאנו (ב.).

כהמשך לסוגית זוממי בת כהן בסנהדרין - שאינם נענשים בעונש ה"ראוי" להם, גם משנתנו עוסקת באלו שלא מקבלים את בדיוק אותו עונש. המשנה אומרת: "מעידין אנו באיש שהוא בן גרושה או חלוצה" ולא "שהוא ממזר" למשל,   מאחר וזוממי כהן זממו לפסלו וגם להפסיד לו ממון של תרומות, אך העונש שהם מקבלים הוא רק מלקות.  

לעניין "עדות שאי אתה יכול להזימה": שואלים בתוספות: כיון שנאמר במשנה שאם הוזמו העדים אין העדים נעשים פסולים כמו אותו האיש אותו זממו לפסול, אם כן זו עדות שאי אתה יכול להזימה ועדות כזו אינה נחשבת לעדות כלל.

הגדרה של   "עדות שאי אתה יכול להזימה"- אחד משלושת התנאים הבאים:

העדים לא מציינים בעדותם מקום וזמן (ולכן לא ניתן לומר איתנו הייתם).

לא ניתן להענישם באותו עונש שהם רצו להטיל על הנאשם (מסיבות שונות).

העידו באדם, שלא ניתן לקיים את העדות הראשונה עצמה (למשל, טריפה)      

מהו "אדם טריפה"

אדם שלקה באחד מאבריו מחמת מחלה קשה או חבלה וברי לנו שסופו למות מחמת חולי זה.   ההורגו אמנם נחשב כשופך דמים אלא, שחייב בדיני שמים בלבד ואינו נהרג ע"י בית דין, לכן אם העידו בו – בטריפה, שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין (כלומר העדים התכוונו להורגו על פיהם) והם הוזמו - אינן נהרגים, לפי שבאו להרוג "גברא קטילא", כלומר אפילו אם הם עצמם היו הורגים את הטריפה בידיהם – לא היו נהרגים, כיון שהוא כבר חשוב כמת.

כלומר, מדובר בעדות על מישהו שאי אפשר לחייבו בעונש שהעדות באה לחייבו מאחר וזו עדות שאי אתה יכול להזימה. טריפה שהרג את הנפש במזיד – אינו נהרג, אבל אם הרג בפני בית דין ויכולים לדונו ע"פ ראייתם – חייב מיתה משום "ובערת הרע מקרבך". דין נוסף לגבי "טריפה" הוא שלא מקבלים את עדותו בדיני נפשות ומלקות – אבל מקבלים אותה בדיני ממונות. ניתן להסביר זאת באחת משתי דרכים: אם מפני שזו עדות שאתה כן יכול להזימה – שהרי אפשר להזים את הטריפה וישלם ממון, שבממונות לא שייך עדות שאי אתה יכול להזימה – כך לפי הרבה מן האחרונים.       

התוספות שואלים לפי קריטריון– (ב) שהבאנו בעניין הגדרת "עדות שאי אתה יכול להזימה" במקרה והעידו בכהן שהוא בן גרושה או חללה – אין אומרים יעשה זה (העדים הזוממים) בן גרושה או חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים (למעשה שלושים ותשע), אם כן זה בגדר "עדות שאי אתה יכול להזימה", שהרי הם אינם מקבלים את העונש אותו זממו להטיל על הנאשם, ואם כך עדות זו לא קיימת כלל   ומדוע בכלל מתקבלת עדות זו?

ותרצו בתוספות:

שאף שאינם נענשים באותו עונש בדיוק, מכל מקום מכיוון שהם נענשים במלקות והם זממו רק לפסול – הרי יש בכך עדות שאתה כן יכול להזימה. אבל ברור שמי שרצה לחייב מיתה – הרי מלקות כעונש שיהיה מבחינת "כאשר זמם" - לא מקביל ולכן יחשב כעדות שלא ניתן להזימה.

עדות שאי אתה יכול להזימה שייך לומר רק בדיני נפשות (כך אומר המאירי ).

דינים שונים ב"עדים זוממין"

"מתוך שיכולים לומר":

הגמרא (סנהדרין, מ"א.) אומרת:

"אמר רב חנן עדי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגים מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו"

מדובר בנערה המאורסה - נעשה בה מעשה קידושין אבל לא כנסה לביתו ועדיין לא בעלה, שהעידו כנגדה העדים שנבעלה מרצון (היא בסקילה ובועלה בחנק), אם העדים הללו הוזמו, הם אינם נהרגים מכיוון שיכולים לומר לא באנו בכוונה להוציאה להורג, אלא כל כוונתנו הייתה לאוסרה על בעלה. על כך שואלת הגמרא- והרי התרו בה? אומרת הגמרא – מדובר שלא התרו בה, אם כך כיצד בכלל ניתן להורגה? אלא מדובר ב"אישה חבירה" שע"פ שיטת רבי יוסי ברבי יהודה האומר: "חבר אין צריך התראה" (שכן התראה ניתנה לדעתו להבחין בין שוגג למזיד וחבר אינו זקוק לכך).

יוצא אם כן: נערה המאורסה שהיא גם חבירה, אם זנתה – לא ניתן לשפוט אותה. גם אם יש עדים – שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה    "מתוך שיכולים לומר...".

מקשים על כך (ראה "מרגליות הים" ): אם אנו בוחנים את כוונתם אזי במידה ויהיו זוממי זוממים בכל עדות שהיא   - היא הופכת לעדות שאי אתה יכול להזימה, משום שאם זוממי הזוממים (נקרא לה כת 3) באה והזימה את הזוממים (כת 2), כת 2 יכולה לטעון שלא התכוונו בעדותם לחייב מיתה את המאשים אלא כוונתם הייתה רק להציל את הנאשם, ואז יצא שאם יש זוממי זוממים (כת עדים מספר 3), הכל מתבטל   שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה.

יוצא אם כן, שבמידה וכת העדים היא מספר זוגי (כת שנייה, רביעית וכו') הנאשם יהיה פטור וכל העדים האי זוגיים יהיו חייבים.

אם כת העדים היא מספר אי זוגי (כת ראשונה, שלישית חמישית וכו') הנאשם חייב וכן כל העדים הזוגיים   חייבים.

מתרצים (שם): שאם אכן זו הייתה כוונת העדים הם היו צריכים להזים רק עד אחד, שאז היו "מפילים את העדות" (אין עדות בעד אחד) אבל הזמה מלאה אין כאן, כי צריך להזים את שניהם.

קל וחומר בעדים זוממים:

לכאורה ניתן ללמוד את הקל וחומר הבא: אם כהן בא על גרושה, הוא מחלל את האישה ואת זרעו הנולד ממנה, אבל הוא עצמו אינו מתחלל, אם כך, העד הזומם הבא לחייב ובסופו של דבר לא חייב, אינו דין שהוא עצמו יפטר?!.

אומרת הגמרא – אין ללמוד ק"ו זה, שהרי אם כך ביטלנו את כל תורת עדים זוממים: שהרי   הלימוד של "כאשר זמם ולא כאשר עשה" הוא ההיפך מקל וחומר- מתחייב כבר על התכנון ללא קשר לנעשה במציאות.

קנס בעדים זוממים:

"קנס חידוש הוא" חידוש ואין למדים מחידוש לנושאי ממון אחרים. בקנס- לוקים ומשלמים, כגון מוציא שם רע- לגביו נאמר:

"... ויסרו אותו וענשו אותו..."                (דברים כ"ב, יח- יט).

"ויסרו" = מלקות. "וענשו" = קנס כספי (מאה כסף). עולא אומר כרבי מאיר שכל העובר עבירה שיש בה צד מלקות וממון – לוקה ומשלם (כמוציא שם רע) והוא לא מקבל את עניין החידוש. לכן רבי מאיר מייחס את הלימוד של: "כדי רשעתו - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות", לענין מלקות ומיתה – שמחייבים רק מיתה, אבל מלקות וממון – לומד ממוציא שם רע שמקבל את שני העונשים.

לעומת זאת, חכמים לומדים "כדי רשעתו" מלקות וממון (גם אם הממון בגדר קנס) במצב זה – מקבל רק ממון. משום שבמפורש השוותה התורה עדים זוממים לממון, שהרי כתוב:

"ועשיתם לו כאשר זמם"                          (דברים, י"ט, י"ט)

ומיד אח"כ:

"...יד ביד..."                                                    (שם, כ"א)

מסמיכות זו לומדים שהכוונה לדבר הניתן ביד – ואלו הם תשלומים – ממון (כתובות ל"ב:).

היחס בין ממון לקנס

בממון – החיוב נוצר בשעת המאורע עצמו, וב"ד   רק מוציאים את החיוב הזה לפועל.

בקנס – יש ל ב"ד חלק ביצירת עצם החיוב, החיוב לא נוצר בזמן האירוע.

לדוגמא: תשלום כפל - הוא קנס, הקרן היא ממון ולכן היא משולמת לפי הערך בזמן האירוע (החיוב), אבל ה"כפל" כשעת העמדה לדין (וכמובן הערכים יכולים להיות שונים במיוחד כשעובר זמן בין האירוע – לפסק דין).

עוד באותו עניין – אם חיוב הקנס הוא רק בשעת העמדה לדין, הרי ניתן להזים עדות המחייבת קנס, כאשר היא לפני פסק הדין – אפילו אם העדות אמת לאמיתה, מפני שבשעת העדות הנאשם – עדיין אינו מבחינת "בר חיובא" אלא כאמור עד שיחייב אותו בית הדין.

את הנקודה היסודית הזו, ניתן לקשר למשמעות העונש שישנה בקנס, שהקנס אינו קביעה ממונית גרידא אלא קביעה במישור העונשין.

יש להעיר על כך שפן העונש שבקנס, עשוי לצמצם את מעמדו של התובע ואם נקצין ניתן לומר שחיוב הקנס בא אך ורק להענשת הנתבע ואין לתובע שום זכות בקנס אמנם בסופו של דבר התובע מקבל את הקנס   מפני שיש כאן גם מימד של פגיעה, אבל עקרונית לא מדובר בהחזר ממוני - כי אם בהענשת הנתבע.

ישנם כמובן הבדלים נוספים בין קנס לממון כמו:

קנס – ניתן לחיוב רק ע"י בית דין של "סמוכים" ולכן לא היו דנים קנסות בבבל.

"מודה בקנס   פטור"   -   מה שאין כן בחיוב ממוני.

וכן אין ירושה בקנס, אין נשבעין בקנס   ועוד.

"עדות שאי אתה יכול להזימה" - ובכל זאת מקבלים אותה כעדות. מתי הדבר אפשרי?

תשובה: אם העוולה נעשת בפני בית הדין, אז חל דין של "ובערת הרע מקרבך" הגובר על מגבלת העדות.

הגמרא בסנהדרין אומרת:

"אמר רבא: הכא במאי עסקינן – כגון שעבר עבירה קלה (הכוונה למיתה קלה- כגון סייף)   וחזר ועבר עבירה חמורה (מתיה חמורה- כגון סקילה) סלקא דעתיך אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה – האי גברא קטילה הוא (הוא כבר נתחייב מיתה, אמנם קלה אך הוא כבר נחשב כמת) קא משמע לן (שנענש גם על עבירות אחרות שעשה)                     (פא.)

שואל התוספות (ד"ה "ונגמר") שאלה קשה עד מאוד, הרי אדם זה כבר נתחייב מיתה בעבירה ראשונה שעבר, ועד הביצוע הוא עבר עוד עבירה שדינה מוות. הרי העדות השנייה היא בגדר "עדות שאי אתה יכול להזימה" שהרי העיקרון של הזמה שהעדים ירצו לחייב מיתה ואם הזימו אותם הרי הנאשם זכאי, ולעדים הזוממין יעשו "כאשר זמם ולא כאשר עשה", אבל כאן היות והוא כבר קודם מחוייב מיתה הרי אין מצב של "כאשר זמם ולא כאשר עשה" שהרי הנאשם כבר בבחינת "עשה" שהרי הוא מחוייב מיתה (מהעדות על המקרה הראשון).

עונה התוספות:

"דהכא מיירי כגון: דהך עבירה שנייה,   עבר בפני בית דין..."

לכן, כפי שהבאנו, במקרה שעבר עבירה בפני בי"ד אפילו אם העדות היא עדות שאי אתה יכול להזימה, הרי מקבלים אותה והיא מבחינת "שמיה עדות" משום: "ובערת הרע מקרבך" (דין מיוחד שאי אפשר לצאת פטור אם הרוע נעשה בפני בית הדין, במצב זה אי אפשר   שיצאו פטורים עקב "מגבלת החוק" וזה מכוח הפסוק "ובערת הרע מקרבך"). ולכן זהו מקרה חריג שיקבלו גם עדות שאי אתה יכול להזימה (נראה לי לומר שללא עדות כלל אי אפשר יהיה להפלילו אפילו בפני בית הדין השהרי אין דיין נעשה עד ).

לסיכום:  

בדיני נפשות:

בד"כ אומרים את הכלל של: "עדות שאי אתה יכול להזימה- לאו שמיה עדות".

וכן אומרים גם את הכלל: "קים ליה בדרבה מינה".

בדיני ממונות:

בד"כ אין מחילים את הכלל "עדות שאי אתה יכול להזימה" וכן אין אומרים את הכלל "קים ליה בדרבה מינה".

נראה אם כן, שלגבי דיני ממונות הורידו חז"ל את המגבלות. ולכן אם התחייב בדין - במספר תשלומים, הדין הוא שישלם אותם ולא אומרים שישלם רק את התשלום הגבוה מבניהם וכן אין צורך שתהיה זו עדות שנוכל להזימה.