קוד: נזיר - קדוש או חוטא בתנ"ך
סוג: התאמה1
מאת: רועי מעודה; אריה אולמן
אל: מנח"ת שבת ה'תשס"ו נשא
תניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר "
וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ
" (במדבר ו', י"א), וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין(תענית י"א ע"א).
מאידך גיסא הנזיר הוא קדוש שנאמר: "כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ... קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
" (ו', ד')
אם כך מה הוא הנזיר: קדוש או חוטא?
הרמח"ל מביא שכאשר יש מחלוקת במדרש אלו בעצם שתי ראיות שונות לרעיון אחד ("אלו ואלו דברי אלהים חיים"), גם כאן הנזיר יש בו גם חטא וגם קדושה, פרשת נזיר נמצאת בין שתי פרשיות - פרשת סוטה ופרשת כוהנים, בין שני הקצוות.
אמר ר' שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד
פעם אחת בא אדם נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי
וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה
הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאת מים מן המעיין ונסתכלתי
בבואה שלי ופחז עליי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה
מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה! שאגלחך
לשמיים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נודרי נזירות
בישראל. עליך הכתוב אומר: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר
נָזִיר--לְהַזִּיר, לה'."
(נדרים ט' ע"ב)
הגמרא מקשה על ר' שמעון ושואלת מה מיוחד באשם זה שר' שמעון לא רצה לאכול ועונה: "א"ל ר' יונה: היינו טעמא כשהן תוהין
(מפחדים כמו "ופחדת לילה ויומם", ומתרגמים ותהית, כשהן כועסים נודרים שאינן נודרים לשם שמים אלא לשם כעס מנזרים עצמם – רש"י במקום)
נוזרין, וכשהן מיטמאין ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטים בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה
".
נזיר עומד בין שניהם מצד הצער שמצער עצמו הוא חוטא ומצד ההתגברות על
תאוותיו הוא קדוש שכך מפרשים את "קדושים תהיו" – פרושים תהיו, קדש עצמך
במותר לך וכן הלאה... נזיר שנודר מהפחד או מהכעס סופו להתקלקל – שכן אין
כוונתו "להזיר לה' " וטוב היה לו שלא היה נודר, גם נדרו לא יעמוד במבחן,
אבל הנזיר המתואר במעשה דר' שמעון שמטרתו הייתה לכוף את יצרו ולא התלהבות
רגעית מפחד או מכעס, עליו נאמר "להזיר לה'
" – לשם ה'.
נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ" (במדבר ד' ב') – הגדל, העלה, קדש את הכהנים לה'. ואמנם, בסוגים שונים של קדושה עוסקת הפרשה: קדושת הלויים, קדושת המחנה, הקרבנות, מי הסוטה, המשכן וכליו. במרכז הפרשה, בין קדושת הלויים וטומאת הסוטה לקדושת המשכן נמצאת פרשה פלאית1 העוסקת בסוג מיוחד של קדוש – הנזיר. אנו מכירים את מושג הנזיר בעיקר מתולדות הנצרות, בה רבים התנזרו מכל מאורעות העולם הזה ותענוגותיו ודבר זה נחשב בה לאידיאל חשוב. לעומת זאת, הנזיר שמדובר עליו כאן שונה מאוד. שלושה איסורים בלבד יש עליו: להסתפר, לאכול או לשתות מן הגפן ולהיטמא למת. הלזה נזיר יקרא? הנזיר נדמה בעינינו, וכך הוא גם מתואר בפרשה, כקדוש לה' – דמות בלתי רגילה, אך למרבה הפלא, הוא מחויב להביא קרבן חטאת בסוף ימי נזירותו. דבר זה תמוה מאוד – במה חטא שצריך להביא קרבן?
הרמב"ן סבור שהוא חוטא בכך שהוא עוזב את נזירותו, אך קשה לומר כך כיוון שזה לא נראה הגיוני שיביא אדם קרבן על מה שהוא עתיד לעשות וטרם עשה.
הגמרא מביאה הסבר אפשרי לכך: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין
".
במקומות רבים בחז"ל ניתן למצוא התנגדות לסיגוף עצמי. כך נאמר בירושלמי: "לא דייך במה שאסרתך תורה?" (נדרים פ"ט ע"א) ו"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל
" (קידושין פ"ד הי"ב בסוף), וכך פוסק הרמב"ם להלכה כי הסיגוף העצמי "דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא... ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית...
".
אולם דבר זה תמוה, שכן הנזיר, המקדיש עצמו לה' נראה בפרשה כדמות חיובית ביותר ולא כחוטא.
אולי ניתן להבין זאת על ידי דבריו של שמעון הצדיק המספר כך: "מימי
לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד... אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי
למלאות מים מן המעין ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו
(ליצה"ר) רשע למה אתה מתגאה... מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני,
כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל
". על פי סיפור זה אנחנו יכולים להבין
כי הנזירות אמנם דבר גדול היא והנזירים קדושים לה', אך הנזירות רצויה רק
במצבים מיוחדים. סתם אדם הנוזר – חוטא הוא שאסר על עצמו מה שהתירה התורה,
אך אם הוא עושה זאת כדי לשפר את עצמו, בכדי להלחם ביצרו – הרי הוא משובח.
את הדבר הזה אומר רש"י בקצרה בפירושו (בשם המדרש) לראשית הפרשיה (ו' ב): "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף
".
הרואה את הסוטה החוטאת, מי שנפגש עם הקלקול וחושש שהוא עצמו יחטא בחטא כזה
או אחר, הוא מי שצריך להזיר עצמו, והוא נקרא קדוש. דווקא מי שאינו חושש מן
החטא ומזיר עצמו בכדי להגיע לפרישות מן העולם ולקדוש מיוחדת – הוא הנקרא
חוטא.