קוד: ביאור:בראשית ג7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל; וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"
מה בדיוק קרה לאיש ולאשתו, שגרם ל"וידעו כי עירומים הם
"?
לפי זה, יש לפרש את הפסוק הקודם
בראשית ג6: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל...
" במשמעות סמלית, כמו הביטוי שנזכר פעמים רבות בפרק א "וירא אלהים כי טוב
", כלומר, האישה הגיעה למסקנה שהעץ טוב למאכל (למשל בגלל הריח או בגלל פיתוייו של הנחש).
את המשך הפסוק: "...וכי תאוה הוא
לעינים...
" - אפשר לפרש במשמעות מילולית - האישה הבינה שהעץ הוא דבר שהעיניים מתאוות אליו, הוא מועיל לעיניים ומשפר את הראיה.
לפי פירוש זה קל להבין מדוע ה' היה צריך להביא את החיות אל האדם (בראשית ב 19) - האדם היה עיוור ולא יכל לראות... (ע"פ נריה קליין).
וַיֵּלֶךְ גַּם-הוּא[שאול]
הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד-בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל-נוית [נָיוֹת קרי] בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד-בֹּאוֹ בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה, עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם:" האם שאול ידע שהוא עירום? נראה שלא: הוא היה כל-כך שקוע בנבואה, שהוא בכלל לא שם לב למה שקורה איתו.
ייתכן, שגם אדם וחווה לפני החטא היו במצב דומה לנבואה - מצב של קשר מתמיד עם ה'; הם נמצאו בעולם נעלה יותר, ובכלל לא היו מודעים למה שקורה איתם בעולם הזה. ברגע שהם אכלו מהעץ, נפקחו עיניהם, הם "חזרו למציאות" וראו שבעולם הזה הם עירומים.
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ".
הרמב"ם כתב: "התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא ש
בא לו מצב אחר, בו חשב למגונה את אשר לא חשב מגונה קודם
"
(מורה נבוכים א ב).
לפני החטא, האדם פעל רק על-פי שכל אובייקטיבי, הוא חשב רק במושגים של אמת ושקר; בעקבות החטא, האדם התחיל לחשוב בצורה סובייקטיבית, במושגים של טוב ורע - "מה טוב לי ומה רע לי" - ואז החליט שלהיות ערום זה מגונה: "השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו... וכאשר המרה, ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית... ונשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים
"
(שם).
דוד אקסלרוד הסביר את הביטויים:
1. "ותיפקחנה עיני שניהם "- קיבלו יכולת ליצירת יחס עצמי (סובייקטיבי) באופן כללי.
2." ויידעו כי עירומים הם "- הקביעה הראשונה שהסיקו היתה, שעירום זה מגונה.
ואפשר גם להסביר:
2." ויידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" - הקביעה הראשונה שהסיקו היא, שהעירום שלהם (שידעו עליו עוד קודם) הוא מגונה, ושיש לכסות אותו.
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" - שים לב לשימוש במונח "לפקוח" באותה פרשה עצמה. "לפקוח עיניים" בלשון הנחש אינו ראיה עובדתית אלא "לדעת טוב ורע". ההבחנה בין טוב ורע אינה הבחנה אובייקטיבית. שים לב - גם הפועל "לדעת" משמש בקשר לידיעה סובייקטיבית במהותה " ידעי טוב ורע". ולחיזוק, מלכים ב ו17: "
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע:"
מבחינה אובייקטיבית לא היה שם שום סוסים ורכב אש. גם בעלי מגמות מיסטיות מוכרחים להודות שבאותו סיפור לא היו שום סוסים כי סוף דבר אלישע נחלץ משם על ידי כך שהאויב הוכה בסנוורים ולא על ידי רכב אש.
בשני המקרים "לפקוח עיניים" פירושו "שינוי תפיסה" או "מבט אחר" ולא "ראיה אובייקטיבית".
הכתוב השתמש במונחים אלה,
כי הנחש משתמש במונחים אלה - "...
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ
וְנִפְקְחוּ
עֵינֵיכֶם
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים
יֹדְעֵי טוֹב
וָרָע"
. סיבתו ברורה - הוא מפתה.
הכרחי להמשיך להשתמש
באותם מונחים, כדי
לשמור על קשר סובב-מסובב ברור.
ויהיו שניהם ערומים", כקביעה אובייקטיבית ולא כקביעת יחס סובייקטיבי שלהם. לפני החטא הם היו עירומים (אובייקטיבית) אך לא ידעו זאת, ואחרי החטא הם ידעו כי עירומים הם - ידעו את העובדה האובייקטיבית שהיתה קיימת גם לפני החטא.
ותיפקחנה עיני שניהם, ויידעו כי עירומים הם" נראה שהאכילה לא שינתה את המצב אלא רק גילתה להם עובדה חדשה שהם לא ידעו קודם.
וידעו
= קיבלו מודעות, שמו לב. לפני האכילה הם לא היו מודעים לכך שהם עירומים; הם פשוט לא שמו לב במיוחד לגוף הפרטי שלהם. הם לא הרגישו את עצמם נבדלים מהסביבה, ולא חשו כל צורך לשים מחיצות בינם לבין הסביבה. העירום שלהם היה פרט שולי וחסר-חשיבות, בדיוק כמו המיקום המדוייק של גרגר חול מסויים על עלה של פרח. ברגע שאכלו מהעץ הם הרגישו פתאום את העצמיות שלהם, ושמו לב לכך שהגוף הפרטי שלהם הוא עירום
(ע"פ אריך פרום, 'אומנות האהבה'; וכפי שהסביר לי אלחנן לוטוק).
דעת טוב ורע" לבין תחושת העצמיות וההיבדלות מהסביבה. ב. מלשון הכתוב "
ותיפקחנה עיני שניהם" נראה שלפני האכילה הם לא היו מסוגלים לדעת שהם עירומים, ולא רק שהם לא היו מודעים לכך.
דעת טוב ורע= דמיון של טוב או רע). ורק אז הם ידעו שהם עירומים [ע"פ גיטה קלר].
דעת טוב ורע, וכדי לבדוק אותו צריך לבדוק איך הוא מסתדר עם שאר הסיפור: האם ייתכן שאדם וחוה נבראו ללא כוח הדמיון? ואם כן - איך ייתכן שהיתה להם בחירה חופשית? (האם תיתכן בחירה חופשית ללא כוח הדמיון?) ומה הקשר בין כוח הדמיון לבין העונשים שקיבלו חוה ואדם - "
הרבה ארבה עיצבונך והרונך -- בעצב תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך... ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת: כי עפר אתה, ואל עפר תשוב."? ומה פירוש הפסוק "
הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם"?
פירוש זה מעורר כמה שאלות [ע"פ יעל]:
ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור - וילבישם";
אם האדם לא היה אוכל מהעץ, ה' היה מצווה עליו להתלבש, כפי שציווה על בני-ישראל (למשל) לא לאכול מאכלים טמאים. האדם לא היה מתבייש להיות עירום, אך הוא היה צריך להתלבש כי כך ה' ציווה.
לאחר שהאדם אכל פעם אחת מהעץ, הוא פתאום "ידע טוב ורע", והתחיל להרגיש שזה רע להיות עירום; הוא התחיל להרגיש שצריך לעבור לשלב הבא בבריאת העולם. בכך הוא נעשה דומה לבורא - "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע
". [אם האדם היה מספיק לאכול עוד פעם מהעץ, ייתכן שהוא היה מרגיש דברים נוספים - הוא היה מתבייש להיות טמא, לאכול מאכלים לא-כשרים וכו'].
החיסרון במצב הזה הוא, שברגע שהאדם "יודע טוב ורע", הוא מתערב בתוכניות של ה', ועלול לשבש את סדר הבריאה, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. ואכן, לאחר שאדם וחוה אכלו מהעץ, הם ניסו לעבור בכוחות עצמם לשלב הבא בבריאה, ועשו לעצמם חגורות מעלי-תאנה; במקום לחכות שה' יעשה עבורם כותנות-עור.
אם האדם היה ממשיך להתערב בבריאה, הוא היה עלול לגרום לשיבושים נוספים, ולכן ה' הרחיק אותו מגן-עדן, והטיל עליו עבודות קשות כדי שלא יהיה לו זמן לגרום נזקים נוספים.
צביקה גרץ[נכתב ב: 20:42:31 25.10.2004]