מגדל בבל תשצט

קוד: מגדל בבל תשצט בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: איתן פינקלשטיין

אל: שיעור עזרא נ"ט

בראשית פרק יא

"מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש"

רש"י בד"ה "ודברים אחדים" (מבוסס על ב"ר, לח, ו) מציין שלוש כוונות אפשריות בבנין המגדל:

"ודברים אחדים - באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות."

נראה ששלושת הפרושים קשים במקצת. על אפשרות הפירוש הראשונה, שכוונת בוני המגדל היתה להלחם עם ה', קשה מפשט הפסוקים. בפסוק ו' מועלה החשש שללא התערבות אלוקית יצליחו בני האדם ב'מזימתם'. לגבי מחשבה אווילית כמלחמה פיזית בה', בוודאי לא שייך חששו של הקב"ה "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

באופן הפשוט, נראה שהאפשרות השניה מכוונת למדרש המופיע בב"ר: "אמרו... בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו ונתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עמו מלחמה". בוני המגדל רצו שיראה כאילו הקב"ה אינו יחידו של עולם. אמנם בזאת יכלו תיאורטית להצליח, אך קצת קשה מהיכן בפשט הפסוקים נלקחה כוונתם זו.

הפרוש השלישי, שבניית המגדל נועדה להציל את האנושות ממבול נוסף, יכולה לצאת מפשט הפסוקים ללא הזדקקות להסבר התמוה של "סמוכות השמים". ניתן לומר שבני דור הפלגה שפחדו מקטסטרופה נוספת של מבול, רצו לעשות מגדל גבוה שיעלה אל מעבר לחמש-עשרה אמות מעל ראשי ההרים, וכך להציל עצמם מהשטפון הבא. בין כך ובין כך קשה, למה התייחס ה' להשתדלות המעשית להנצל מפגעי טבע, כאל מעשה רע? ובנוסף לכך, מדוע ה' מעלה את החשש "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", וכי יקשה על הקב"ה להביא שטפון גדול יותר או רעידת אדמה שתפיל את המגדל לפני בוא המבול הבא? עוד קשה מכך שממילא הבטיח ה' שלא יביא מבול נוסף.

ע"פ פרושים אלו, רבים תמהו מדוע יצא הקב"ה כנגד אחדות בני-האדם. יש שתפסו את החלטת ה' לפלג את האנושות לעמים ולשונות, כ'פחד' של ה' מפני כוחה של האנושות המאוחדת.

מאמר זה יטען שישנו בסיס משותף לשלוש הפירושים שהובאו למעלה, ושהוא העומד בבסיס הבעיתיות שבבנית המגדל. לאחר שנעמוד על בסיס זה, יובן ממילא שהפתרון האפשרי היחיד לבעית מגדל-בבל הוא פרוד האנושות ללאומים, למען איחודה מחדש באחרית הימים בצורה טובה וחזקה יותר. מכאן ננסה גם לעמוד על סודה של הלאומיות ככלל ושל עם ישראל בפרט.

"לעשות אגודה אחת לעובדך בלבב שלם"

המטרה הכללית שהעולם שואף אליה, היא יצירת חברה אנושית מאוחדת בעלת מטרה משותפת - עבודת ה'. עבודת ה' היא משימה משותפת של כלל האנושות.

בכדי להגיע למטרה זו יש צורך בשני גורמים: 1. אנושות מאוחדת 2. רצון של כלל האנושות לעבוד את ה'.

האנושות לפני המבול:

נראה, כי כל אחד מ החטאים הראשוניים של האנושות פגעו בשני הגורמים שציינו. בנוסף לחטא הבסיסי של האכילה מעץ הדעת ואי-השמיעה בקול ה', האדם טעה בטעות נוספת. האדם לא ראה את עצמו ואת אשתו (שני החלקים היחידים של האנושות) כחברה אחת שמשימתה המשותפת לעבוד את ה' יחדיו. כך הגיע למצב האבסורדי של ניסיון האשמת האשה בחטא. "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

קין שתפס את עבודת ה' כמטרה פרטית שלו, ראה בהצלחת עבודת ה' של אחיו, פגיעה בו. תפיסה זו הביאה את קין למעשה הנוראי ביותר הפוגם באחדות האנושות - רצח.

התפיסה של אבות האנושות התפשטה לבנים בצורה חריפה ביותר. "...דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח.), הגזל ככלל, ובתוכו גזל הנשים המתואר בחטא בני האלוקים, מסמל יותר מכל את הפירוד הגדול שהיה באנושות. האנוכיות הגמורה וחוסר האכפתיות כלפי הזולת, מתבטאים יותר מכל בלקיחת השייך לזולת בכח פיזי.

מטרת המבול:

פרשנויות רבות ניתנו להשמדת האנושות דווקא ע"י מבול. גם אם מטרת המבול הייתה התחלת האנושות מההתחלה, מיסוד בריא, לא היה צורך במבול דווקא. יכל הקב"ה להביא מחלה שתפגע בכלל האנושות והבריאה, או אסון טבע אחר.

שאלה נוספת היא מדוע אצל כל החיות, הוצל דור אחד (זכר אחד ונקבה אחת, מלבד החיות הטהורות שמהן ניתן להקריב קורבנות), ואילו אצל האדם הוכנסו שתי דורות.

ביציאת נח ובניו מן התיבה כתוב "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו". הגמרא מציינת את ההבדל בין ציוויי ה' לכניסה וליציאה מן התיבה "ומנלן דנאסרו? דכתיב 'ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך' וכתיב 'צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך' וא"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה" (סנהדרין קח:) ביצוע הכניסה אכן נעשה כציווי "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו..." (ז, ז). לעומת זאת, ביצוע היציאה מן התיבה הוא שלא כציווי (עיין בכלי יקר והאורח חיים המתייחסים לשאלה זו).

רבים מהפרשנים התייחסו לשוני הבולט בין תאור הכתוב את עשר הדורות שלפני המבול, לעשר הדורות שאחריו. אחד השינויים הבולטים הוא שלפני המבול מסתיים תאור חיי כל אדם ב"וימת", ואילו ברשימת הדורות שאחרי המבול לא מופיע מילה זאת. מהבחינה המציאותית ברור כי גם בדורות שלפני המבול חפפו חייהם של האב והבן, אך נראה כי הכתוב מנסה לתאר את חייהם כחיים נפרדים.

נראה שהכתוב רוצה להדגיש שעד המבול לא היה קיים מושג ה'כלל' או ה'משפחתיות'. האנושות היתה מורכבת מפרטים שכל אחד ראה עצמו כמתחרה בחברו. לפני המבול אין יחסים של אהבה או אחריות בין אח לאח, ולא בין אב לבן. כל דור חי לו בפני עצמו בלא קשר לדור שלפניו, לדור שאחריו, ואפילו לא לבני דורו האחרים. מכאן נבעו חטאי הפירוד שהוזכרו לעיל, ובראשם הגזל. במצב שכזה, לא היתה אפשרות של אנושות מאוחדת, ובוודאי שלא אנושות מאוחדת העובדת את ה'.

מטרת המבול היתה להמציא את ה'כלל'. ראשית כל היה צורך להמציא את האהבה והאחריות המשפחתית, את החיבור בין האב לבן ובין האח לאח, מתוך הבנה שלכשתגדל משפחה זו לאנושות שלימה, תהיה האנושות כולה בעלת תחושת אחריות ושותפות הדדית. הקב"ה הוציא את משפחת נח ל"מסע גיבוש". בסוף מסע מפרך, מלא טילטולים וסכנות משותפות, המסר נקלט. נח ובניו יוצאים מן התיבה כשהדורות מאוחדים למשפחה אחת "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו" (ח, יח). סיום תהליך יצירת הכלל מסתיים בנבואה משותפת "ויאמר אלקים אל נח ואל בניו אתו לאמור" (ט, ח). דבר ה' הנאמר לכמה נביאים יחדיו הוא עניין נדיר ביותר, המסמל את שיא עבודת ה' המשותפת שלהם. עד למתן תורה בהר סיני לא יהיה מאורע של נבואה ליותר מאיש אחד, וגם אחרי מתן תורה לא נפוצות נבואות משותפות.

מיד אחרי הנחת היסודות לאנושות המתחדשת בציווי שבע מצוות בני נח, אנו נצבים אל מול מימוש האחריות, הכבוד והאהבה המשפחתית, במעשה של שם ויפת כלפי נח. הם רואים כמובן מאליו את החובה לדאגה הדדית בתוך המשפחה, וברור להם שמעתה על הפרטים לכבד זה את זה. את חם, שאינו מכבד את מוסכמות הכבוד והשותפות החדשים, המשפחה מענישה בחומרה. ממשפחה זו יוצאים כל גויי הארץ, מעתה לא חי כל דור בנפרד, אלא חיי האב חופפים לחיי בנו ונכדו. כל האנושות היא משפחה אחת גדולה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".

למי נעשה שם?

באחדות טמונים כוחות עצומים. באנושות הוטבע, כי כל קבוצה אנושית תתחלק בשאלה לאיזה מטרה להשקיע את כוחותיה. חלק מהפרטים יטענו כי יש להשקיע את הכוחות באדם ובאנושות (הומניזם): העלאת איכות החיים וביטחונם, שליטת האנושות על הטבע והעלאת כבודו ויוקרתו של האדם. החלק השני יטען כי האושר המלא טמון בעבודת האלוקים, כשההשקעה באדם ובאנושות מהווה אך ורק אמצעי לעבודת ה'. מרביתם של האנשים יתלבטו, יהססו ויבחנו את צעדיהם על פי התוצאות.

ניתן להניח שעובדי ה' ינסו לעבוד את ה' בכל כוחם ובכל מאודם. הבעיה היא שעבודת ה' השלימה נעשית רק באופן ציבורי. עבודת ה' הציבורית גדולה מזו הפרטית, לא רק באופן הכמותי אלא גם באופן האיכותי (אינה דומה תפילת עשרה אנשים בנפרד לתפילה במניין). מאחר ועבודת ה' הפרטית אינה שלימה, היא גם אינה מושכת. הבעיה בדור הפלגה היא שעוד לא הומצאה הקבוצתיות והציבוריות, היה כלל אחד גדול, והיו פרטים. ההתארגנות הקבוצתית-לאומית עוד לא נוסדה בעולם.

עובדי ה' בדור הפלגה לא יכלו להגיע לעבודת ה' שלימה ומושכת, משום שהיו חלק מהכלל, ולא הכלל כולו. מאחר ולא יכלו לשכנע את עובדי האדם לפעול יחד אתם, לא היה להם כל סיכוי להציב דגם של עבודת ה' מושכת. לעומתם, הצלחת עובדי האדם אינה תלויה בהסכמת הכל. אחרי שהשיגו התקדמות טכנולוגית "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר", החליטו לבנות מגדל כשמטרתם המוצהרת היא "נעשה לנו שם", לנו - ולא לו. כשהם מתחילים בבניית הקירות של הקומה הראשונה הם משיגים מיידית הגנה מפני חיות רעות. כשהם בונים תקרה הם משיגים מחסה מפני גשם ברד ורוח. מטרותיהם לא גדולות ונשגבות, אך הן מוכיחים כי מטרותיהם ניתנות להשגה. באופן טבעי, כשעובדי האדם מצליחים בהשגת מטרתם, ולעובדי ה' אין אף סיכוי תיאורתי לעשות זאת, הכלל יטה אחרי עובדי האדם. זהו פרושו של פסוק ו'"הן עם אחד ושפה אחת לכולם (יש רק כלל אחד ללא קבוצותיות) וזה החלם לעשות (לשון חולין - חלק מהכלל עובד אדם) ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (שכן לעולם לא יעבוד הכלל את ה').

הפתרון היחידי למצב זה הוא חלוקת הכלל ללאומים ולקבוצות, פסוק ז': "הבה נרדה ונבלה שם שפתם". לאחר המצאת הלאומים והקבוצות נוצרה אפשרות תיאורטית ליצירת ציבור העובד את ה'. קבוצה אחת שעובדת את ה', תוכל להוות דגם מושך לכלל האנושות, ולהביא למטרה הגדולה של "לעשות אגודה אחת לעובדך בלבב שלם".

האנושות עד המבול האנושות עד הפלגה האנושות כיום

העם שנבחר להיות הדגם לכלל האנושות הוא עם ישראל. כאור לגויים הושקע בו כוחות אדירים של נבואה וקרבה לקב"ה. נתינת התורה לעם ישראל, השכנת השכינה בתוך העם והחיים בארץ הקדושה, כל אלו באו לתת לעם את הכח להוות דגם לעבודת ה' מושלמת המושכת אליה את האנושות כולה.

אושר רוחני וגשמי גם יחד:

פירושים נוספים לפרשת מגדל בבל ניתן למצוא כאן.