קוד: ביאור:בראשית א28 בתנ"ך
סוג: מסקנה
מאת: אראל
אל:
בראשית א28: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: 'פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ'
".
ה' מצווה על האדם שני ציוויים:
להתרבות,
ולרדות. הציווי השני מבטא את מטרת בריאת האדם כפי שנזכרה בתוכניות של ה' בפסוקים הקודמים,
בראשית א26: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ
" (פירוט): ה' ברא את האדם כדי שימשול בעולם. אבל מה משמעות הציווי הראשון?
לדעתי, פסוק 28 -
כמו פסוקים רבים אחרים בתנ"ך - מסודר במבנה של טבלה:
בדברי ה' יש גם ברכה וגם מצוה: הברכה - שיתרבה ויצליח למלא את העולם ולכבוש אותו; והמצוה - למשול בכל היצורים שחיים בעולם.
מדוע שילב ה' את הברכה והמצוה בצורה זו, ולא אמר כל אחת מהן בנפרד? - כי יש קשר הדוק בין הברכה למצוה: הברכה היא האמצעי לביצוע המצוה.
האדם נברא כדי למשול בעולם. אבל העולם הוא מאד גדול והאדם הוא מאד קטן; אם ה' היה אומר לאדם רק את המטרה שלשמה הוא נברא - האדם לא היה יודע מאיפה להתחיל, ואיך הוא יכול למשול בעולם כל-כך גדול. ולכן ה' נתן לו עצה: 'כדי למשול בעולם - אתה צריך קודם-כל להתרבות, כדי למלא את העולם ולכבוש אותו. אחר-כך תוכל למשול בעולם'.
לפי זה היה נראה לכאורה, שמצווה זו של פריה ורביה אינה נוהגת בימינו:
בימינו בני האדם כבר ממלאים את כל העולם - כבר קיימנו את הפסוק "ומלאו את הארץ" וצריך לעבור לשלב הבא.
בימינו יש הרבה משימות אחרות שצריך למלא כדי למשול בעולם - למשל מחקר מדעי, פיתוח הטכנולוגיה ועוד.
אמנם, מצוות פריה ורביה נאמרה בהמשך גם לבני נוח, ושם היא מנוסחת באופן חד-משמעי כמצווה הנוהגת גם בימינו; ראו
פריה ורביה לבני נוח.
המצווה "וכבשוה
" התפרשה, בדברי החכם האנגלי ג'ון לוק, כהיתר וכמצווה לבני האדם לקחת בעלות פרטית על קרקע. כשהאדם מעבד את הקרקע, משפר אותה, מערבב בה את כוח היצירה הפרטי שלו - הוא הופך אותה לרכושו הפרטי. לעבד את האדמה ולקחת בעלות פרטית עליה: "God and his reason commanded him to
subdue the earth, i.e. improve it for the benefit of life, and therein lay out something upon it that was his own, his labour. He that in obedience to this command of God, subdued, tilled and sowed any part of it, thereby annexed to it something that was his property, which another had no title to, nor could without injury take from him. "(שתי מסכתות על הממשל, ספר שני, פרק 5).