קוד: ארץ המוריה בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: הרב קורמן
אל: פענוח פרשיות ג
"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם... ויאמר... ולך לך אל ארץ המֹריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך... וישכם אברהם בבֹקר... ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק..." (בראשית כ"ב,א-יד).
בפרשת העקדה ישנם תמיהות רבות, בפרק זה נעמוד על תמיהות הקשורות לצד הגיאוגרפי, להלן כמה מהן:
במדרש תנחומא שאלו: "וכי מאחר והדרך
קרובה
למה נתעכב
שלושה
ימים?" על זה משיב התנחומא,"... הלך (השטן) ונעשה לפניהם
נהר גדול
..." (תנחומא וירא כ"ב). מה טיבו של אותו מעשה שטן שנעשה נהר גדול? התנחומא עצמו מפרש את דבריו:
"וירא את המקום מרחוק' והאיך נראה מרחוק? מלמד שמתחילה היה
המקום עמוק,
כיון שאמר הקב"ה לשרות שכינתו עליו לעשות מקדש, אמר: אין דרך מלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה ומעלה ומיופה... לפיכך נקרא
הר המוריה
, שמיראתו של הקב"ה יתברך נעשה
הר
" (תנחומא שם)
אנו יודעים ש"אין עוד מלבדו" (דברים ד,לה) ואין שום כוח עצמאי בעולם, מלבד הכוח האלוקי המפעיל את כל כוחות הקיימים. לכן, מן הראוי להבהיר תחילה את המושגים "מלאך" ו"שטן".
המובן של "מלאך" הוא שליח.
נביא
נקרא מלאך, "וישלח ה' איש
נביא
" (שופטים ו,ח) לאחר מכן נאמר עליו: "ויבוא
מלאך ה'
" (שם, י"א; ראה גם חגי א,יג).
מנהיג
נקרא מלאך: "ילך
מלאכי
לפניך" (שמות כ"ג,כג). כל מי שמבצע את שליחות ההשגחה, נקרא מלאך {
ראה נספח } . אין מלאכים טובים ורעים, אלא, כל מלאך לפי שליחותו, אם נשלח לטובה, הוא נקרא מלאך טוב ואם ח"ו נשלח לרעה, הוא נקרא מלאך רע. "כל כוח השם ית"ו נקרא מלאך וכו' וכל רצון ופעולה, הן
להפסד
והן
לקיום
הוא מלאך השי"ת" (הרמ"א
: "תורת העולה", ח"א, פי"ד). אפילו כל המחשבות המשונות המשרתות את השכל האנושי נקראים בשם מלאכי השרת ("עקדת יצחק" בפרשות חוקת ובלק). למלאכים אין בחירה חופשית. לא נדון כאן במובן של מלאכים המוזכרים במקרא, שהתגלו לאנשים, אלא במושג "מלאך" המוזכר באגדות. נצטט שתי אגדות על נושא אחד וניווכח, כי מה שיוחס באגדה אחת למלאכים במובן של מלאכי השרת, ייחסה האגדה השניה למלאכים
–
שליחים. ר' ברכיה תיאר" לפי תפיסתו" את התלבטות הקב"ה בבריאת האדם, בגלל הרשעים העתידים להיוולד. על כך הגיב ר' חנינא ואמר:
"לא אמר כן! אלא בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נמלך
במלאכי השרת
. אמר להם: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותינו'. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: צדיקים עומדים ממנו... גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שהרשעים עומדים ממנו, שאילו גילה להם שהרשעים עומדים ממנו, לא היתה מידת הדין נותנת שיברא" (בראשית רבה ח,ד).
ר' חנינא עצמו עבר בסוף דבריו ממושג מלאכים למושג "מידת הדין". אותה אגדה מסר לשומעיו גם ר' סימון. הבה נראה כיצד הוא תיאר זאת:
"בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים (= כיתות כיתות) וחבורות חבורות. מהם אומרים: אל יברא, ומהם אומרים: יברא (כאן הוא מגלה מהיכן הוא שאב את "המידע" הזה וכן למי או למה הוא התכוון בשם "מלאכי השרת). הד"ד (= הדא דכתיב): 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פ"ה,יא). חסד אומר: יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומרת: אל יברא, שכולו שקרים. צדק אומר: יברא שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכה לארץ. הה"ד 'ותשלח אמת ארצה' (דניאל ח,יב). אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך (= חותם, דחותמו של הקב"ה אמת - רש"י). [אמר להם הקב"ה:] תעלה אמת מן הארץ הה"ד 'אמת מארץ תצמח' [תהלים פ"ה,יב]" (בראשית רבה ח,ה).
כל הכיתות של מלאכי השרת נהפכו למושגים של אמת ושקר, שלום וצדק. כאשר החכמים האלה ראו את התנהגות בני האדם, על השקרים והקטטות שביניהם, לעיתים, אף ללא כל סיבה סבירה, החלו לפקפק בכדאיוּתו של בריאת האדם. שנתיים וחצי התווכחו בית הלל ובית שמאי אם "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" (עירובין י"ג,ב) ואף הכריעו, שנוח לו אילו לא נברא [3] . כל זה אמור כאשר לקחו בחשבון הן את החיוב והן את השלילה, שבהתנהגות האדם. עאכו"כ, שמבחינת ראות השלילה שבאדם - שקרים, קטטות וכו', ודאי שאין מקום ליצוּר כזה בעולמנו. זה מה שהסביר ר' סימון, שמבחינת המושגים האלה, של אמת ושקר, צדקה וקטטה, יש מקום לויכוח ביניהם על כדאיוּתו של בריאת האדם [4] .
הר המוריה
הר המוריה הוא, למעשה, "הר געש". כידוע ישנם הרי געש רדומים שבמשך מאות ואלפי שנים אינם מגלים כל פעילות וולקנית. בדברי הימים (ב,כ"ו,יט) מספר הנביא, כי עוזיהו השתכר מרוב הצלחתו בניהול המלוכה וביקש לקחת לעצמו גם כתר הכהונה. הוא נכנס לבית המקדש, למקום בו הכניסה מותרת לכוהנים בלבד ורצה להקטיר קטורת על גבי המזבח, חרף התנגדות הכוהנים. ואז מספר הנביא: ש"הצרעת זרחה במצחו... ויבהילוהו משם וגם הוא
נדחף לצאת
..." (שם, כ). הנביא לא סיפר מי ומה דחפו אותו לצאת. ישעיה ועמוס, שני נביאים אלה גילו לנו בעקיפין מה היה שם: "וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית
מלא עשן"
(ישעיה ו,ד); "הפכתי בכם כמהמפכת אלקים את סדום ועמורה ותהיו כאוד מוצל
משריפה
" (עמוס ד,יא). שתי הנבואות מתייחסות לאותו מאורע, כי לא ידוע על מאורע דומה בבית המקדש.
יוסף בן מתתיהו
, ממשפחת כוהנים מיוחסת, סיפר על מה שאירע לעוזיהו: "אולם עוד הוא מדבר
ורעש גדול הרעיש את האדמה
והמקדש נתבקע ונגה שמש מבריק הבהיק... עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך..." ("קדמוניות היהודים", ספר 9, 225-222; בתירגומו של שליט, כ"ב, עמ' 334; ראה תיאור דומה בירושלמי ברכות פ"ט,ה"ב).
ידוע הכלל, שכשהקב"ה עושה נסים, הוא עושה אותם בדרך הטבע, על פי הטבע שנקבע בששת ימי בראשית. היום אנו יודעים כי הר נוצר באופן פתאומי, כתוצאה מהתפרצות וולקאנית. כאשר אברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק, הר המוריה טרם היה, כי המקום היה עדיין עמק. לכן אמר הקב"ה, שילך אל
ארץ
מוריה. לאחר יציאתו לדרך אירעה שם התפרצות וולקנית. מהתפרצויות כאלה נפלטת לבה, אבנים, מים חמים ועוד. כך נוצר הנהר שלא אִפשר לאברהם אבינו להמשיך בדרכו ונאלץ להמתין 3 ימים עד שהתפרצות הוולקנית נרגעה.
הפעילות הוולקנית נמשכה במקום זה עד לימי דוד המלך. מאחר ו"כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה" (ירושלמי עבודה זרה פ"ג,מ”ה). היה הכרח למצוא לבית המקדש מקום נקי מפעילות אלילית קדומה. ורק בדרך של מציאות גיאולוגית חדשה ניתן היה להגיע לכך. וגם במקום זה דוד המלך ברצונו להכין את היסודות לבית המקדש, נאלץ היה לחפור לעומק רב עד שהגיע בודאות ל"קרקע בתולה" (מדרש שמואל כ"ו; ראה שו"ת "חתם סופר" יו"ד, סי' רל"ג בשם רבו ר'נתן אדלר
על אותו נושא).
הרמב”ם
מונה 3 סיבות מדוע נשמר בסוד, המקום שיועד לבית המקדש:
"יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים"(מורה הנבוכים ח"ג, פמ"ה).
הקשר בין בית המקדש ופעילות געשית חזר על עצמו גם בשנים מאוחרות יותר. הגעשים געשו במשֹוּרה לפי הצורך והזמן [5] . בהקשר זה מעניין לספר את מה שאירע לכלי המקדש, והקשר עם הגעשות בירושלים.
בשנים 749-746 אירעו מספר רעשים בירושלים. באחד מהם נהרסה כנסיה בשם "מרים הקדושה", עד היסוד, שאפילו את מקומה המדויק לא ידעו עד לתקופה האחרונה. לכנסיה זו שלח מלך קונסטנטינופול באוניה, חלק מכלי בית המקדש. הרומאים בזזו כידוע את כלי בית המקדש, כולל המנורה והביאו אותם לרומא. פלויוס אף מפרט את הכלים שהובאו לשם ("מלחמות היהודים", ו, 391-387, ראה גם שם,ז, 150-148). אוצרות רומא וחלק מאוצרות בית המקדש שהיו שם נשדדו והועברו לצרפת בשנת 410 לספירה. בשנת 452 שדד
גייזריך
מלך הוואנדלים, את יתרת כלי בית המקדש שהיו עדיין ברומא וקישט בהם את ארמונו בקרתגו. כעבור שנתיים בשנת 534 כבש באליסרוס, מצביאו של יוסטאנינוס את קרתגו והעביר את כלי בית המקדש לקושטא לארמון הקיסרים.
יהודי שהיו לו מהלכים בחצר הקיסר, אמר לאחד מידידי הקיסר, כי הוא חושש לשלומו של הקיסר, אם כלי בית המקדש ישארו בארמונו, שהרי הם המיטו אסון על הרומאים וגם על הוואנדלים ומן הראוי שהם יהיו שמורים בארץ ישראל. הקיסר בנה בירושלים כנסיה ע"ש מרים שנחנכה בשנת 543. כאשר שמועה זו, על הסיכון בהחזקת כלי בית המקדש הגיעה לאוזני הקיסר, הוא ציוה לארוז את כל כלי בית המקדש, שהיו ברשותו ולהעבירם לשמירה בכנסיה זו שבירושלים. אמנם כנסיה זו נשדדה ע"י הפרסים בשנת 614, אולם רבים סבורים שהנזירים הצליחו להסתיר את כלי בית המקדש ולא נשדדו. בשנים 749-746 היו בירושלים, כאמור, רעידות אדמה קשות וכנסיה זו נהרסה עד היסוד. מאז נעלמו העקבות של כלי המקדש (ראה מאמר מאלף על אותו נושא מאת פרופ'חמ"י גבריהו
: "גניזת כלי הקודש", יבנה, כרך ב, חוברת ד-ו, עמ' 88-80; בספרי "יציאת מצרים ומתן תורה" עמ' 68-67 דנתי בזה ביתר אריכות והזכרתי את המקורות). המעניין הוא, שגם ברעידת אדמה זו לא נפגעו יהודים שגרו אז בירושלים.
התהוות נהר בזמן הליכת אברהם לעקוד את יצחק, אינה, איפוא, "מדרש תמוה", אלא' תיאור מציאות שאירעה.
[1]
פרק זה נכתב כתגובה למאמרו של הרב
שלמה כהן דורס
, "שילוב מדרשי אגדה בלימוד המקרא
" ("שמעתין", גליון 136) במאמר מדובר על "הקשיים בהבאת המדרש לתלמיד" וזאת ממספר סיבות: א) המדרש רחוק מן הפשט; ב) מדרש תמוה; ג) מדרש העלול להזיק לנפש הילד הרך; ד) מדרש שקשה להבינו מבחינה חינוכית. אין ספק שישנם מדרשים רבים שתוארו במאמר, שהם כדברי ר'אברהם אבן עזרא
: "... והמדרשים במלבושים בגוף דבקים
מהם כמשי דקים, ומהם עבים כשׂקים
" (בהקדמה בפירושו לאיכה), אולם, המדרש שהביא כדוגמא ל"מדרש תמוה" ושיש למנוע מללמדו לתלמידים, המתאר את הופעת השטן שנראה לאברהם כנחל מים על מנת לעכבו להגיע אל ארץ המוריה, אינו תמוה כלל ויש תימוכין שמדובר בעובדות ולא באגדות.
[3]
בעיה זו, אם טוב שנברא או לא, נדונה גם אצל חכמי יוון, שחיו לפני תקופת הלל ושמאי וגם לאחריהם. תיאוגניס (במאה ה
6-
לפנה"ס) כתב בשיריו, כי מוטב לאדם שלא יוולד ואם כבר נולד מוטב למהר לקברו ("אליגיה", במהדורת הספרות הקלאסית של ליב, א,
280). איש מחכמי ישראל לא היה מסכים לחלק השני של המשפט. אפיקורס (342 - 270
לפנה"ס) לעג על דבריו ואמר, שאם יש למהר לעולם הבא, מדוע הוא עצמו לא שם קץ לחייו? "מעשה זה - הוא אומר - היה מוכן ומזומן לפניו, אם עצה זו ישרה בעיניו. ואם הוא מהתל, רק הבל יפצה פיו, כי אין מאזיניו מקבלים דבריו" (דיוגיניס לארטיוס י,
126). פלוטרכוס (120-46
לספירה), שחי בתקופת תלמידי הלל ושמאי, כתב על אותו נושא: "מוטב לו לאדם לא להיות מלהיות, אם הוא חסר שומר ומגן, אבל מאחר שהאלים עומדים לו לאדם בלידתו ובחוליו ובמיתתו, נוח לו יותר להיות, מלא להיות" ("מורליה", א
758). בית שמאי ובית הלל כאחד שהאמינו, שהקב"ה שומר ומלווה את האדם בעולם הזה ובעולם הבא, החליטו בכל זאת, שמבחינתו של האדם, בגלל הצער והסבל הרב, שהם מנת חלקו, מוטב לו שלא נברא משנברא
.
[4] הויכוח שבין בית הלל לבית שמאי בעניין בריאת האדם, מצביע על לגיטימיות של ניהול ויכוחים ושאף מותר להביע דעה הסותרת את קביעת ההשגחה. עובדה שהאדם נברא, רואים, איפוא, בעליל, שההשגחה הכריעה לברוא אותו, בכל זאת החליטו, שנוח היה, אילו לא נברא. זה גם מצביע שלאדם מותר להביע את האמת הסובייקטיבית שלו, למרות שהיא נוגדת את האמת האובייקטיבית. אין ספק שהיה צורך בבריאת האדם, אחרת הוא לא היה נברא. אולם לפי תפיסתנו הסובייקטיבית, על הבעיות החמוּרות שעל האדם להתמודד איתן, יש מקום לחשוב אחרת. אין ספק שלכל הבריאה יש איזה שהיא תכלית, אולם אין אנו יודעים אותה ואולי אף לא נדע. טועים ומטעים כל אלה המתיימרים לדעת את תכלית הבריאה. אין ספק שהצדק עם הרמב"ם האומר, שאין אנו יודעים אותה. אפשר לפענח תכלית של פרט זה או אחר, אך לא של הבריאה כולה (בספרי "מושגים במחשבת ישראל", בעמ' 93-102 הסברתי באריכות את הנושא וגם את המקור היווני לתכלית הבריאה, שבטעות הוזכר גם ע"י הרבה מגדולי ישראל).
[5]
ראה "תקנות ירושלים", מהדורה ב, דף נ"ח,ב; ראה גם "שער החצר" לר' דוד בן שמעון, סי' תצ"א; "פרי האדמה" להרב
מיוחס
, שהיה רב ראשי בירושלים, ח"ד, שאלוניקי, תקכ"ג, הלכ' תענית דו ו,א; ר'יוסף
שוורץ
: "תבואות הארץ", ירושלים תר"ה, דף ע"ה,א; הרופא האנגלי
ט. צ'פלין
רשם בירושלים בשנים 1882-1860 12 רעשים:
T. Chaplin: On the climate of Jerusalem, un Quartely Statement Palestine Exploration Fund, January 1883, p. 11.; בספרי "האבות והשבטים" בעמ' 73-71 הזכרתי עשרות געשים שהיו בארץ ובירושלים ואת המקורות.