קוד: ביאור:דברים ד28 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים ד28: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן
"
החטא העיקרי שהתורה מזהירה מפניו, בעשרות מקומות, הוא עבודת אלילים; גם הפרשה שלנו מתחילה מכך שבני ישראל עובדים אלילים,
דברים ד25: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ
". מכאן שבני ישראל מאד נמשכו לעבודת אלילים. אם כך, מה הטעם לאיים עליהם, שאם יחטאו, יעבדו אלילים? והרי זה בדיוק מה שהם רצו לעשות ממילא! כמה תשובות:
1. הביטוי
ועבדתם שם אלהים אחרים אינו מתייחס לפולחן אלילי אלא לעבודה פיסית, להיות חוטבי עצים ושואבי מים למקדשים אליליים בגלות: "משאתם עובדים לעובדיהם - כאלו אתם עובדים להם
"
(רש"י בשם התרגום). לפי זה האיום הוא, שאם בנ"י יעבדו אלילים בארץ ישראל, הם ייצאו לגלות ויהפכו למשרתים של מקדשים אליליים בחו"ל.
הביטוי
ועבדתם שם אלהים אחרים מתייחס גם לכל המיסים שבני ישראל חייבים לשלם (גם על-פי ההלכה) למלכות שהם גרים בה, שהרי המלכות משתמשת בכספי המיסים כדי לממן פולחן אלילי. כך, לפי המדרש, הסבירו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר מלך בבל, כשדרש מהם להשתחוות לפסל שהקים: "אמר להם: לא כך כתב לכם משה בתורה
ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם?! אמרו: מרי מלכא! לא למסגד, אלא למפלח במסים ובארנוניות ובזימיות ובגולגליא (דאמר ר"ש בר נחמן: תמן קריין למכלייא אלהייא)
"
(ר' שמואל בר נחמני,
ויקרא רבה לג ו). לפי זה האיום הוא, שאם בנ"י יעבדו אלילים בארץ ישראל, הם ייצאו לגלות ויבזבזו את כוחם ורכושם על בניית ממלכות של עמים אחרים בעלי ערכים אחרים, במקום להשקיע בבניין המדינה העצמאית שלהם.
- אולם, הפירושים הללו לא מסבירים מדוע הפסוק מדגיש "ועבדתם אלהים אחרים". אם העיקר הוא העבדות והמיסים, היה מספיק לכתוב "ועבדתם עמים אחרים"!
2. הביטוי
ועבדתם שם אלהים אחרים מתייחס לעצם הישיבה של בני ישראל בחו"ל, שנותנת חיזוק רוחני לעובדי האלילים, ולכן נמשלת לעבודה זרה: "וכבר פירשתי סודו, כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה, ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה).
"
(רמב"ן)
- אולם, הפירוש הזה לא מסביר מדוע בני ישראל אמורים לפחוד מהאיום הזה, הרי גם עבודת האלילים שלהם בארץ נותנת חיזוק לעבודת אלילים!
3. בני ישראל לא רצו לעבוד אלילים כל הזמן, אלא רק מדי פעם, לשם גיוון, "לשבור שגרה",
ירמיהו ב25: "מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך[וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה, וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ; לוֹא, כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ
" (פירוט). הכתוב מודיע עליהם, שאם יעשו כך ייצאו לגלות ויצטרכו לעבוד אלילים כל הזמן, בלי הפסקה: "אחר שעבדתם אלילים לרוע בחירתכם, תגלו בין האומות, ותעבדו אלילים אחרים - לא ברצונכם אלא בהכרח
"
(שד"ל בשם אברבנאל). זה כמו לאיים על מישהו, שאם יאכל שוקולד, יכריחו אותו לאכול כל החיים אך ורק שוקולד - דבר שגם אוהבי שוקולד מושבעים לא היו רוצים.
בארץ ישראל יש אפשרות ליצור קשר ישיר עם ה', בורא כל העולמות, אבל זה דורש השקעה. הכתוב מאיים על בני ישראל, שאם יזניחו את הקשר עם ה' ויבזבזו את זמנם על פסלים, ייצאו לגלות, שם יהיה להם הרבה יותר קשה ליצור קשר עם ה', והם יוכלו לעבוד רק אלילים דוממים מעץ ואבן.
התשוקה לעבודת אלילים נובעת מדמיון. אנשים מדמיינים, שאם ייצרו קשר עם כוח זר, יקבלו עוד מהנאות החיים. הדמיון הזה "עובד" רק כשבני ישראל יושבים בארץ ישראל ונהנים מהשפע שה' נותן להם; אז הם יכולים לדמיין שהשפע הזה מגיע מאלילים,
הושע ב14: "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי
". אבל כשהם יוצאים לגלות ומתנתקים מהשפע, הם מגלים מהר מאד שעבודת האלילים היא רק דמיון-שווא, האלילים לא יכולים לספק להם שום דבר. העונש הכי גדול לאדם השקוע בדמיונות, הוא לתת לו לממש אותם באופן חופשי, ולגלות שמדובר בדמיונות-שווא.
כשבני ישראל היו בגלות בבל, הקים נבוכדנאצר מלך בבל הקים צלם מזהב, וניסה להכריח את בני ישראל להשתחוות לו,
דניאל ג5: "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא... תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא
". כך התגשמה הנבואה שבפסוקנו כפשוטה, על-פי פירוש 3 שהכוונה לעבודת אלילים כפויה.
והנבואה לא שימשה רק לענישה אלא גם לתיקון: "וידוע, כי מה שאדם עושה בעל כרחו - יהיה לו לזרא וימאסהו, לפיכך אמר אחר זה:
ובקשתם משם את ה' אלקיך. וכן מצאנו, כי אחר שגלו לבבל והוכרחו להשתחוות לצלם דהבא, בטל מהם יצר עבודה זרה, ולא זנו עוד אחרי אלהים אחרים, זולתי קצת בני אדם בבית שני, שהלכו אחרי אלילי היונים, לא מהיות עבודת האלילים חביבה להם, אלא למצוא חן בעיני המלכים והשרים
"
(שד"ל).
כשבני ישראל היו בגלות פרס, הם חיו תחת שלטון אחשורוש ושילמו לו מיסים. משפט אחד של אסתר המלכה מלמד, שמצבם של בני ישראל בזמן מגילת אסתר היה גרוע יותר מזה של עבדים,
אסתר ז4: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ
" (פירוט).
וטעם ולא יאכלון ולא יריחון לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה, אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם; כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעוני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם, וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם. והנה, העושה אותם נכבד מהם. או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון, לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם ולא ישמעון תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם ולא יריחון בריח ניחוחיהם; ותפש הכתוב לשון סתם, שאין בהם החושים האלו כלל" (רמב"ן)