דיון על מוסר במלחמת לבנון, על-פי פרשת הקריאה לשלום

מאת: עמית, אראל

אל:

מכתב של עמית:

בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק". לפי הבנתי את הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים וטוענים, שאין שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים משקרים והיו דברים מעולם. כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או השכונה כדי לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר. לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט. לעומת זאת הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר. יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ. אני חושב שחוקי המלחמה של התורה לא נועדו לאזרח אבל חיל קרבי יהודי צריך לנהוג לפיהם.

---

תשובה של אראל:

" בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק "

יישר כוחך על העיסוק בדיני מלחמה. אכן בימינו חשוב לעסוק בדינים אלה, כי עיקר כוחנו הצבאי תלוי בשמירה על דיני התורה, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'".

"לפי הבנתי את הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים וטוענים, שאין שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים משקרים והיו דברים מעולם " -

לא הבנתי איך הגעת מ"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" לנוהל שכן. אולי אתה מדייק מהמילה "עיר", שכל העיר צריכה להשלים יחד, וכל תושבי העיר ערבים זה לזה, ולכן מותר להשתמש בכל אחד מהם כדי לוודא שהאחרים אכן הסכימו להשלים. אולם, אין הכרח לפרש כך: ייתכן שמי שמייצג את העיר הוא ראש העיר, והוא אחראי להחליט אם העיר משלימה או לא, והוא אחראי גם לוודא שכולם השלימו.

ויש עוד לדון, בהנחה שראש העיר ורוב תושבי העיר הסכימו להשלים עמנו וקיבלו על עצמם את שבע מצוות בני נוח, הרי דינם כדין גרים תושבים, וע"פ התורה אנחנו חייבים להחיותם כמו שנאמר "גר ותושב וחי עמך", ולכן לא בטוח שמותר לנו לזלזל בחייהם ולהתייחס אליהם כפחות חשובים מחייהם של חיילי צה"ל. אפשר כמובן להיעזר בהם כדי לוודא שהשכנים השלימו, אבל לשם כך צריך לצייד אותם בנשק ואפודי מגן כמו חיילי צה"ל, וזה עלול להיות קצת מסוכן. אם אנחנו לא רוצים לתת להם נשק, נראה לי שאין לנו רשות להשתמש בהם, כנ"ל.

" כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או השכונה כדי לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר. "

ע"פ התורה, אם לא השלימו, הדין הוא "והכית את כל זכורה לפי חרב", כלומר צריך להרוג את כל הגברים הבוגרים בסייף, כדין בני נוח שעברו על מצוות. את הנשים והילדים לא צריך להרוג, אלא לקחת בשבי. בימינו אין דין "לא תחיה כל נשמה", כי דין זה נאמר רק על שבעה עממים שאינם קיימים בימינו. לכן לא ברור שמותר להשמיד את כל המבנה או השכונה.

מצד שני, אם הסיכון הוא גדול, "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ולכן יתכן שמותר להפגיז מהאויר ולהרוג גם נשים וילדים. אולם צריך להתיישב בזה הרבה, ולבדוק בכל מקרה עד כמה הסיכון הוא גדול. יש רמה מסויימת של סיכון שצריך לקחת כדי לקיים מצוות.

" לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט " -

דווקא מפרשת סדום אנחנו למדים, שדרכו של ה' היא לא לספות צדיק עם רשע, אלא קודם כל לרדת ולראות מקרוב האם באמת כולם רשעים ( בראשית יח21: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה , וע' גם רש"י שמסביר שמטרת הפסוק היא ללמד את הדיינים לפסוק ע"פ ראיה מקרוב). אם מגלים שיש עשרה צדיקים בתוך העיר, צריך לוותר על השמדת העיר. אם יש פחות מעשרה צדיקים, אז יש להשמיד את העיר אבל להציל את הצדיקים. ה' שלח שני מלאכים שממש "סיכנו את חייהם" כדי להציל את לוט (אילו לא היה להם נשק ל"הכאה בסנורים", הם כבר היו נרצחים ע"י תושבי סדום).

כל הדברים האלה לא נכתבו בתורה סתם - לפני הדיון על הצדיקים בסדום נאמר בראשית יח19: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו : הדברים האלה נכתבו כדי שנלמד מהי דרך ה' שיש חובה ללכת בה, וזו מצוה מהתורה ללכת בדרך זו - "ללכת בדרכיו".

אמנם, כפי שכתבתי למעלה, נראה שבמצב של פיקוח נפש ודאי לא חייבים לקיים מצוה זו, כמו כל שאר המצוות שנדחות מפני פיקוח נפש; וצריך עיון.

" לעומת זאת הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר. " -

כאן יש לדון, איך בדיוק יש לבצע את מצוות קריאה לשלום, והאם פיזור כרוזים מהאויר הוא מספיק?

בהלכה אין כמעט התייחסות לאופן הקריאה לשלום, פרט למדרש על שלוש האיגרות ששלח יהושע לערי כנען. אולם, נראה לי שיש שני הבדלים מהותיים בין הדברים:

 א. האיגרות של יהושע נשלחו זמן רב מראש, כך שהתושבים יכלו להחליט אם הם רוצים להשלים, ואם לא - לאסוף את חפציהם ולעזוב את המקום. הכרוזים של צה"ל מפוזרים רק מספר שעות מראש, לא בטוח שזה מספיק.

ב. האיגרות של יהושע כללו שלוש אפשרויות - להשלים, לעזוב, או להילחם. הכרוזים של צה"ל, עד כמה שידוע לי, כוללים רק שתי אפשרויות - לעזוב או להילחם.

ג. מעבר לכך: גם אם תושבים של עיר מסויימת רוצים להשלים, הם לא יוכלו להתגונן מפני המחבלים שיבואו ויפגעו בהם. השלום חייב להיות הדדי - כמו שהם משלימים איתנו, גם אנחנו חייבים להבטיח להם שיחיו בשלום, ולהגן עליהם מפני אויבים אחרים אף במחיר סיכון חיילינו, כמו שיהושע יצא למלחמה כדי להגן על הגבעונים (יהושע י). למרבה הצער, לצה"ל יש כתם בעברו - הפקרת בעלי בריתנו מצד"ל, ויש למצוא דרך לתקן כתם זה לפני שדורשים מערים שישלימו איתנו. כל עוד הכתם הזה קיים, הקריאה שלנו לשלום היא לא רצינית, כי היא לא באמת מבטיחה להם שלום.

" יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ. " -

יתכן, אבל כשמסתכלים באופן גלובלי על כל המדינות בעולם, רואים שרוב הכוח נמצא בידי מדינות שמשתמשות בו בצורה אחראית, ומשתדלות למעט בסבל של אזרחי האויב. מדינות שפועלות בשיטת "הרוג כפי יכולתך" חיות פחות וסובלות יותר.  אבל כמובן זה אינו השיקול העיקרי, השיקול העיקרי הוא ללכת לפי התורה.

ויש עוד הרבה לדון בנושאים אלה.