שלום ומלחמה - ניתוח הפרשה

קוד: שלום ומלחמה - ניתוח הפרשה בתנ"ך

סוג: מבנה1

מאת: אראל (תוקן ע"פ הערות של ישי)

אל:

[תוקן ע"פ הערות של ישי]

דברים כ 10

כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום.

והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך.

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה; ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלהיך לך.

כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החיוי והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלהיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, וחטאתם לה' אלהיכם.

 

פירוש

כי תקרב אל עיר להילחם עליה: הפרשה לא מפרטת מה הסיבה למלחמה, אבל בפרשה הקודמת יש תנאי (דברים כ 1): "כי תצא למלחמה על אויביך": מותר לצאת למלחמה רק על אנשים שאויבים ועוינים אותנו. בכל אופן, אם החלטנו לצאת למלחמה - מכל סיבה שהיא - אנחנו חייבים לעשות זאת על-פי הדינים המפורטים בפרשה הזאת.

כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום: יש לקרוא אל העיר לשלום רק כאשר אנחנו מתקרבים אליה. אין להסתפק בקריאה כללית לשלום לכל הערים יחד, כי באופן טבעי האדם אינו מודע לסכנה עד שהיא ממש קרובה אליו. אם נקרא לעיר לשלום כאשר אנחנו רחוקים ממנה - רוב הסיכויים שהיא תסרב, וזה טבעי ולא צריך להאשים אותה על כך. אבל אם נקרא לעיר לשלום כשאנחנו קרובים אליה - יש יותר סיכוי שהיא תסכים.

סיבה נוספת שצריך להתקרב אל העיר היא, שהשלום הוא הדדי - כפי שהם משלימים איתנו, כך אנחנו חייבים לדאוג לשלומם, ולהגן עליהם מפני אויבים אחרים (כמו יהושע, שהגן על הגבעונים - ע' יהושע י). זה אפשרי רק כאשר אנחנו קרובים לעיר.

... אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום: התורה מלמדת אותנו לעשות הפרדה ("רזולוציה") ברמה של עיר. כלומר: מצד אחד, התורה לא מחייבת אותנו לשפוט כל אדם ואדם מהעם האויב בנפרד, ולקרוא לשלום לכל אדם בנפרד, כי זה בלתי אפשרי. אבל מצד שני, התורה כן מחייבת אותנו להתייחס לכל עיר בנפרד. גם אם רובו של עם מסויים או רובה של מדינה מסויימת (או "רשות" מסויימת) הם אויבים שלנו - אנחנו עדיין מחוייבים להתייחס לכל עיר ועיר בנפרד, ולתת לכל עיר הזדמנות נפרדת להשלים איתנו. ע"ע עד כמה יש להפריד בין האויבים?.

והיה אם שלום תענך: האפשרות הראשונה שהתורה מציגה היא - שהעיר תיענה להצעת השלום שלנו. בדרך-כלל, כשיש שתי אפשרויות, האפשרות המועדפת והאידיאלית מוצגת ראשונה. גם בפרשת הברכות והקללות - קודם-כל נזכרות הברכות ("והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך..."), כלומר: אם תשמעו בקול ה' - הכל יהיה בסדר. אם לא - אז כבר נראה איך לפתור את הבעיה... גם כאן השאיפה היא שהעיר תסכים להשלים אתנו. אם היא תסכים - הכל יהיה בסדר. אם לא - אז כבר נחשוב מה לעשות הלאה...

...ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך: אבל עם כל רצונה של התורה בשלום - היא לא מאפשרת שלום בכל תנאי. דווקא משום שהשלום כל-כך חשוב לתורה, היא לא מסתפקת בכך שהשלום יהיה מילה יפה כתובה על נייר. התורה דורשת מעשים, שיוכיחו שהעיר האויבת אכן מעוניינת בשלום. התורה דורשת 2 מעשים:

  • ופתחה לך: העיר חייבת לאפשר לכוחותינו להיכנס לתוכה.
  • למס ועבדוך: תושבי העיר חייבים לקבל על עצמם שירות לאומי אזרחי כלשהו לטובת המדינה (זו משמעות המילה מס בלשון המקרא - מס עובד); התורה לא קובעת בדיוק את משך השירות ואת אורכו - מן הסתם, ראוי שהשירות יהיה ארוך לפחות כמו שירות צבאי של חייל בצה"ל; לא ייתכן שאנחנו נשרת את המדינה 3 שנים, והאויבים שלנו לא ישרתו בכלל (אפשר אולי לדרוש מהם עבודה שאנחנו צריכים, ושהם יכולים לעשות טוב יותר מאיתנו, למשל - תפיסת מחבלים והסגרתם לישראל).

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה: אם העיר לא תשלים איתנו, יש רק אפשרות אחת נוספת - שהיא תעשה איתנו מלחמה, ואם לא עכשיו אז אחר-כך. אין דרך שלישית; אין "מלחמה קרה" באזור שלנו.

וצרת עליה: שלב ראשון במלחמה הוא לצור על העיר. במקום אחר בתורה (שבכתב ושבעל-פה) מפורטים דיני מצור: צריך לצור על העיר רק משלושה כיוונים, כדי לאפשר לאנשים לברוח (ע' רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פ"ו הי"א); אסור לכרות עצי-פרי לצורך המצור; ועוד. בכל אופן, העיקר הוא לצור על העיר - לא לעזוב אותה, כי "אם לא תשלים עמך - ועשתה עמך מלחמה".

ונתנה ה' אלהיך בידך: אם נעשה הכל לפי הדינים המפורטים בפרשה - ה' ייתן את העיר בידינו. אין מה לפחד - לא מהעיר, לא מהרשות ולא מה"עולם".

גם רש"י פירש כך: "אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך"; הקריאה לשלום היא ה"סגולה" הטובה ביותר לניצחון במלחמה; ויש לתמוה על כל האנשים שמחפשים סגולות של הבל (חומריות או רוחניות) ושוכחים את הסגולה העיקרית.

והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים וה טף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך...: צריך להרוג את כל ה"זכור", ולהחיות את הנשים והטף"זכור" הם הגברים שמסוגלים לפעול באופן עצמאי, בלי ש מ טפ לים בהם. את כל הגברים האלה חייבים להרוג, כדי לנטרל לחלוטין את יכולתה של העיר להילחם בשנים הקרובות.

...כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלהיך לך: מותר לקחת את שלל העיר. זה פיצוי הולם על העובדה שהעיר אילצה אותנו להילחם, ועל ההפסד הכלכלי שנגרם לנו כתוצאה מהמלחמה.

הפרשה אינה מדברת על היחס הראוי לשבויים. בזמן התנ"ך, השבויים היו נלקחים לעבדים; אך בימינו אין עבדות וגם לא צריכה להיות; זה אינו חלק הכרחי מדיני המלחמה (במקום אחר נאמר, שאם אדם רואה בשבי אישה יפה ורוצה לקחת אותה לאישה - הוא חייב לתת לה קודם להתאבל על משפחתה במשך חודש שלם, ורק אחרי חודש - אם הוא עדיין רוצה אותה - מותר לו לקחת אותה; במקרה זה, גם בזמן התנ"ך היה אסור לו להעסיק אותה כשפחה או למכור אותה כשפחה). 

הקטע האחרון בפרשה מפרט דין מיוחד שחל רק על 7 עממי כנען שהיו בארץ באותו זמן, עמים שמעשיהם הרעים היו ידועים לשמצה, ולכן התורה מצווה עליהם ציווי מיוחד - להשמיד בהם גם את הנשים והילדים, כדי שלא ישפיעו עלינו לרעה. בימינו, ברוך ה', העמים האלה כבר לא קיימים ולכן הציווי לא רלבנטי לגבינו.
 

ובימינו...

תגובות Replies