קוד: מסע קריאה לשלום
סוג: מאמר
מאת: אראל
אל:
בראש שנת השמיטה ה'תשס"א החלה "מלחמת הר הבית", שנמשכה מספר שנים. החלטתי שבזמן מלחמה, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא ללמוד את דיני המלחמה שבתורה. למדתי את פרשת הקריאה לשלום, והגעתי למסקנה שאפשר וצריך ליישם אותה גם בימינו. כתבתי על כך לכל חברי הכנסת ולגורמים נוספים, אך מעבר לתגובות הרגילות מתוך נימוס, התרשמתי שאף אחד לא מתכוון לקיים את המצוה הזאת בקרוב.
אז החלטתי לקיים אותה בעצמי.
התחלתי את המבצע בסיון ה'תשס"ב (2006 06 25-27). חיפשתי באינטרנט, ומצאתי מספרי טלפון של כמה יישובים ערביים, והחלטתי להתקשר אליהם ולשאול אותם אם הם מוכנים להשלים איתנו ולקבל על עצמם את שבע מצוות בני נוח. אם הם יסכימו - טוב, ואם לא - אני אצא להילחם בהם, " כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט ".
הראשון שהגעתי אליו היה בית גמאל - 029917671. ענה לי איש רציני, שאמר "כמובן שאנחנו בעד שלום, ואנחנו מקיימים את מצוות בני נוח". שאלתי אותו "אתם מוכנים גם להסגיר רוצחים וגנבים שמסתתרים אצלכם?" והוא אמר לי "בוודאי, אנחנו מתנגדים לרצח ולגניבה". שמחתי מאד ושאלתי אותו איפה נמצא היישוב שלהם? הוא אמר שזה מנזר קתולי, ליד בית-שמש, שאין לו קשר למלחמה הנוכחית.
אחר-כך עשיתי עוד קצת חיפושים, ומצאתי מספרי טלפון של ראשי רשויות מקומיות ברשות הפלשתינית - בין השאר, של כפר צור - 92674087 (נמצא 12 ק"מ מדרום-מזרח לטול-כרם, משפחות חמזה, מודלאל, אל זבדה, סעדה, אל חטאב), ושל ענבתא - 092672460 (ממזרח לטול כרם, 5462 נפש, ראש העיר נקרא חמדלה חמדלה). אני לא זוכר בדיוק למי פניתי קודם ולמי פניתי אחר-כך; אני רק זוכר את שתי התשובות שקיבלתי.
התשובה הראשונה היתה "אני רק רוצה לשתות בירה ולשחק
קלפים". הוא אכן נשמע לי קצת שיכור. לא כל כך ידעתי מה לעשות - האם תשובה
כזאת מצדיקה לפתוח במלחמה, או שצריך לחכות שהוא יתפכח. אז החלטתי לנסות את
היישוב השני.
התשובה השניה היתה קצת יותר רצינית: "אנחנו בעד שלום, אנחנו לא
רוצחים". כששאלתי "ומה לגבי הרוצחים שמסתתרים ביניכם - האם אתם מוכנים
להסגיר אותם?" הוא אמר לי "אנחנו לא יכולים, אין לנו נשק". צה"ל כנראה עשה מבצע של החרמת נשקים בשטחי הרש"פ.
לתשובה כזאת לא הייתי מוכן. מתברר שיש סתירה בין שני עקרונות:
חייבין בית דין של ישראל, להעמיד שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להן על פי משפטים אלו, כדי שלא יישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן, מעמידין; ואם ראו שיעמידו להן מישראל, יעמידו", ונראה שהדבר תלוי במצב - אם הגויים בעיר מסויימת הם, ברובם הגדול, כשרים, ויש רק פושעים מעטים, אפשר להעמיד להם שופטים ושוטרים מקרבם, ואף לתת להם נשק, כדי שיוכלו לעשות משפט בפושעים; אך אם מעורבים בהם הרבה פושעים, ויש חשש שהנשק יגיע לידי הפושעים והם ישתמשו בו לרעה, אז צריך להעמיד להם שופטים ושוטרים מישראל, ולאסור עליהם להחזיק נשק.
דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות, וכלי זין וכבלים ושלשליות", אבל לא כתוב שאסור למכור להם אמצעי התגוננות. ייתכן שמותר למכור להם קסדות ואפודי-מגן נגד סכינים וכדורים, וכך הם יוכלו להשתלט על פושעים חמושים גם בלי להשתמש בנשק.
אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".