עיר = תא שטח; במלחמה יש לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד

קוד: ביאור:דברים כ10 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

למלחמה יש חוקים משלה - על כך כולם מסכימים. במלחמה מותר להרוג את האויבים גם בלי לשפוט כל אחד מהם בפני עצמו, שכן אם ננסה לשפוט כל אויב בפני עצמו - לא נספיק להגן על עצמנו. אולם, גם בשעת מלחמה, אין שום היתר לפגוע באנשים שאינם אויבים שלנו (דוגמה קיצונית: אם יש לנו מלחמה נגד מצרים, אסור לנו להפגיז את נפאל); אם אנחנו פוגעים באנשים שאינם אויבים, אנחנו עוברים על האיסור החמור "לא תרצח".

לפיכך, חשוב לברר היטב מי הם האויבים שלנו.

בימינו מדינת ישראל נמצאת במלחמה, ובציבור הישראלי יש שתי גישות קיצוניות בשאלה "מי הם האויבים שלנו":

1. בקצה אחד נמצאת הגישה הלאומית - שלפיה האויבים שלנו הם כל הערבים/הפלשתינים באשר הם, ומותר לפגוע בכל ערבי/פלשתיני ללא הבחנה;
2. בקצה השני נמצאת הגישה האישית - שלפיה האויבים שלנו הם אך ורק המחבלים ומפקדיהם בארגוני הטרור, ומותר לפגוע אך ורק בהם.
   

כדי לברר איזו גישה היא הנכונה על-פי התורה, נעיין בדיני המלחמה שבתורה (דברים כ 10): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום", ונראה שהגישה של התורה אינה מתאימה לאף אחת מהגישות המקובלות בימינו!

1. הגישה הלאומית אינה נכונה, שהרי בארץ כנען היו בזמן התורה רק 7 עממים, ולפחות 31 ערים (יהושע יב), ומכאן שהיה לפחות עם אחד שהיתה לו יותר מעיר אחת (לפי הכלל הידוע בשם "כלל שובך היונים"); ועדיין התורה מצווה עלינו להפריד בין עיר לעיר, ולקרוא לשלום לכל עיר ועיר בנפרד! גם אם יש לנו מלחמה נגד עם מסויים, אנחנו עדיין חייבים לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד!
2. גם הגישה האישית אינה נכונה, שהרי התורה מצוה לקרוא לשלום לעיר ולא לאדם; אם העיר מסרבת להשלים איתנו, יש להילחם בה ולהרוג את כל הגברים שמסוגלים להילחם ("את כל זכורה"), גם אם חלק מהם היו מעדיפים להשלים איתנו!
   • אמנם, השאיפה שלנו היא ללכת בדרכי ה', לשפוט כל אדם לגופו, ולא להשמיד צדיק עם רשע. אך זוהי רק שאיפה, ולמעשה התורה לא דורשת מאיתנו להתנהג כך אם זה עלול לגרום לפגיעה בחיילינו (שגם הם צדיקים), אלא מתירה לנו להילחם בערים שלמות.
3. יש אנשים שטוענים ש" כל הערבים הם אויבים שלנו, כי הם תומכים בארגוני הטרור / תולים בבתיהם תמונות של שאהידים / מחנכים את הילדים שלהם לשנוא אותנו / וכד' ". אנשים כאלה למעשה מערבבים בין גישה 1 לבין גישה 2 (מצד אחד הם טוענים שכל אחד ואחד מהערבים הוא אויב בגלל מעשיו, ומצד שני הם טוענים שכל הערבים הם אויבים בלי קשר למעשיהם), וברור שגם הגישה המעורבבת הזאת אינה מתאימה לתורה.
   

התורה מגדירה במדוייק מי הם האויבים שלנו - האויבים שלנו הם תושבי ה"עיר" שנגדה אנחנו נלחמים. וכדי להבין טוב יותר את המשמעות של "עיר", נבדוק את המאפיינים של עיר בזמן התורה, וננסה למצוא את המאפיין הרלבנטי לענייננו:

3. • א. מאפיין אחד הוא הגודל, וכאן יש לזכור, שבתקופת המקרא הערים היו הרבה יותר קטנות מאשר בימינו. לשם המחשה, בימי המקרא "גילׁה" ו"גבעת שאול" היו ערים נפרדות, ובימינו שתיהן חלק מעיר אחת גדולה - שתיהן שכונות של ירושלים. אם כך, לאיזו "עיר" בדיוק יש לקרוא לשלום? נעיין בתורה שבעל-פה על פסוק זה, שמסוכמת בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו, הלכה א): " אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום--אחד מלחמת הרשות, ואחד מלחמת מצוה:  שנאמר "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" ". הרמב"ם מצטט את הפסוק שמדבר על "עיר", אך כותב שיש לקרוא לשלום לכל אדם. הרמב"ם כמובן לא בא לסתור את דברי התורה (כדי להבין פירוש יש לקרוא את הפסוק), אלא רק לפרש אותה; לכן, יש להבין את דברי הרמב"ם כהוראה, שהגודל אינו קובע: גם אם בעיר מסויימת יש רק אדם אחד - עדיין יש לקרוא לה לשלום. ייתכן שדברי הרמב"ם משקפים את השאיפה שנלמדת מדברי ה' לאברהם בפרשת סדום - לשפוט כל אדם לגופו, ולא להשמיד צדיק עם רשע.
   • ב. מאפיין שני הוא השלטון:   בזמן התורה, לכל עיר בארץ-כנען היה שלטון עצמאי - מלך או סרן. במצב זה, הגיוני לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד, שכן כל עיר יכולה להחליט אם להשלים או להילחם, בנפרד משאר הערים. גם בימינו יש ערים וכפרים שיש להם שלטון עצמאי, אך בימינו המצב הרבה יותר מסובך, כי יש גם כנופיות בין-עירוניות, שמשתלטות על ערים וכפרים בניגוד לרצונן, באופן זמני או קבוע. דוגמה ל"כנופיה" כזאת היא הרשות הפלשיתינית - ששלטה עד לפני כמה שנים ברוב שטחי יו"ש ועזה, אך כעת אינה שולטת בשום מקום. השלטון בכל תא-שטח משתנה באופן די מהיר, ומאד קשה להגדיר "שלטון" במצב כזה. לכן, נראה לי שיש לחפש מאפיין אחר.
   • ג. מאפיין שלישי הוא הגיאוגרפיה: בימי התנ"ך, חלק מהערים היו מוקפות חומה, וגם ערים ללא חומה היו מרוחקות יחסית מערים אחרות, וכך כל עיר תפסה שטח מוגדר היטב במישור. במצב זה, הגיוני להכריז מלחמה על כל עיר בנפרד, כי אפשר לבודד את העיר, להשלים איתה, או לצור עליה ולכבוש אותה (כמו שנאמר "וצרת עליה") בנפרד מערים אחרות. בימינו המצב יותר מסובך: בגלל צפיפות האוכלוסיה הגדלה והולכת, גבולות הערים והכפרים מתקרבים אלה לאלה, וקשה להבחין ביניהם.
     

בגלל ההבדלים הרבים בין ימי התורה לבין ימינו, כל קריטריון שנציע להפרדה בין האויבים לא יהיה ודאי. אולם למרות זאת ננסה להגדיר קריטריון מסויים. בתור התחלה אציע הגדרה שמנסה לשלב בין שלושת הקריטריונים א, ב, ג. אשמח לקבל תגובות ורעיונות נוספים.

לדעתי, היחידה היסודית שעמה יש לנהל מלחמה היא - תא-שטח, שצריך לעמוד בתנאים הבאים:

• ניתן להפרדה פיסית מתאי-שטח אחרים (כלומר, יחידה צבאית יכולה לצור עליו בקלות, ולמנוע מעבר בינו לבין תאי-שטח אחרים).
• בעל מנהיגות מקומית מוכרת.
• הקטן ביותר שעומד בשני התנאים הקודמים.

דוגמאות לתאי-שטח: כפר (שמונהג ע"י ראש-כפר), שכונה (שמונהגת ע"י ועד-תושבים מקומי), רובע בעיר (שמונהג ע"י מועצה מקומית) וכו'.

עד עכשיו, לא התייחסנו בכלל לשאלה "איך מחליטים שעיר מסוימת היא אויבת שלנו", או "מתי יש לפתוח במלחמה נגד עיר מסוימת". למעשה, גם הפרשה בתורה שבה אנחנו עוסקים לא מתייחסת לשאלה זו, אלא מתחילה ב"כי תקרב אל עיר להילחם עליה..." - אחרי שכבר התחלנו להילחם. מטרתנו במאמר זה היא רק לדון בנושא ההפרדה בין האויבים: אחרי שהחלטנו, למשל, שכל מי שמסרב להסגיר מחבלים לידינו הוא אויב - עד כמה יש להכליל את ההגדרה הזאת? האם רק האדם עצמו הוא אויב, או כל השכונה שבה הוא נמצא, או כל העם שאליו הוא משתייך? במאמר זה ניסינו להוכיח את האפשרות האמצעית - על-פי התורה יש לנהל מלחמה נגד "ערים", נגד תאי-שטח.

לפרטים נוספים ראו שלום ומלחמה בתורה.