קוד: ביאור:דברים כב17 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים כב17: "וְהִנֵּה
הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר 'לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים',
וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר
"
הפסוק מתאר אדם שנשא נערה שטענה שהיא בתולה, ואחרי הלילה הראשון, האשים אותה שלא היתה בתולה. לבתולים היתה חשיבות רבה מסיבות מכמה סיבות - משפחתית, רפואית ונפשית - ולכן זו היתה האשמה חמורה ופגיעה חמורה בכבודה של הנערה.
כדי להגן על כבוד הנערה, נאמר שהוריה צריכים לבוא אל זקני העיר - מועצת העיר שהיתה גם הרשות השופטת שלה, ולפרוש לפניהם את "השמלה" המעידה על כך שהנערה כן היתה בתולה.
1. לפי הפשט, הכוונה לשמלה ממש: "כי זאת לפנים בישראל: מכניסין החתן והכלה לחופה, ובודקין אותן, והעדים משמרים להם מבחוץ, והם שהחכמים קורין להם שושבינין. וכאשר יפרדו, נכנסין העדים שם, ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה, ויראו הדמים. וזה ידוע בתלמוד
(כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה, וקורין השמלה ההיא 'סודר'. ולכך יאמר הכתוב, שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים, ויאמרו 'אלה בתולי בתי'.
"
(רמב"ן, ע"פ רבי אליעזר בן יעקב ב
ספרי ובתלמוד בבלי כתובות מו).
- אולם, קשה להבין מדוע השמלה מהווה ראיה. וכי אי-אפשר להביא שמלה אחרת ולשים עליה כתם של דם? ועוד, גם אם אין דם על השמלה, יכולות להיות לכך סיבות רבות. בתלמוד, במסכת כתובות, מתוארים הרבה מקרים אפשריים, כגון שהאישה היא "מוכת עץ" (עברה תאונה שגרמה לנשירת הבתולים), ועוד הרבה.
2. לכן, יש שפירשו "ופרשו השמלה - הרי זה משל: מחוורין הדברים כשמלה
"
(רש"י, ע"פ רבי ישמעאל ב
ספרי). חיוור = לבן, מחוורין = מלבנים.
ופרשו השמלה הכוונה שצריך לפרוש את כל העובדות ו'ללבן' אותן ביסודיות כמו שמכבסים שמלה, כדי לפסוק דין אמת.
3. ולענ"ד, יש להבין את הפרשה לפי העקרון של
העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור. לפני מתן תורה, אישה שזינתה היתה ברשות אביה בעלה או חותנה, שיכלו להוציא אותה להורג על-פי שיקול דעתם, כמו ב
בראשית לח24: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר 'זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים'; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה 'הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'
" (פירוט). כך מקובל עד היום אצל חלק משכנינו.
החידוש העיקרי בפרשה הוא, שבני-המשפחה צריכים להביא את הדין אל הזקנים, ולא לשפוט בעצמם.
הם צריכים להביא את כל הראיות שיש בידם, ובפרט את השמלה. אולם, מובן שהשמלה אינה ראיה מכרעת, וכן מובן שלא כל אישה שאיבדה את בתוליה דינה מוות. הפרשה לא באה ללמד את השופטים איך לשפוט, לשם כך יש תורה שבעל-פה. התורה שבכתב נועדה לכלל הציבור, ומטרתה ללמד שיש להביא את הדין אל הזקנים: הבעל לא צריך להרוג את אשתו אם הוא מגלה שאינה בתולה, וגם האב לא צריך להרוג את הבעל אם הוא מגלה שהוציא שם רע על בתו, אלא הם צריכים להביא את הפרשה לפני הזקנים, והזקנים יחליטו לפי הכללים שקיבלו במסורת.
פירוש זה משלב את שני הפירושים הקודמים: השמלה היא אכן שמלה כפשוטה, אבל היא מהווה רק דוגמה לראיה שיש להביא בפני הזקנים, ולא הראיה היחידה.
מצוה זו דומה למצוות אחרות שהרעיון העיקרי מאחריהן הוא העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור.