קוד: ביאור:דברים כה3 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם; וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע - וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו, כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף: פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ".
הקטע משתלב בסדרה של קטעים, שעיקר עניינם הוא החמלה על החלשים - בין אם אלו הגר היתום והאלמנה (ראו סוף פרק כד) ובין אם אלו בהמות (ראו
דברים כה4: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ
"); גם הרשע, למרות שהתנהג כבהמה, זכאי לחמלה, ואסור להעניש אותו יותר מהמינימום ההכרחי
(ע"פ רש"ר הירש).
הדין " לא יוסיף " חל גם על שופטים מומחים, שהחליטו, לאחר בחינה מדוקדקת, שהנאשם הוא רשע וחייב מלקות; קל וחומר שהוא חל לגבי אנשים פשוטים, שלפעמים נוטים "להרשיע" את חבריהם בלי סיבה מוצדקת; ראו הלכות מכות בשדה.
מכאן ניתן גם להסיק, שיש איסור מהתורה להכות את הזולת; ראו
איסור ההכאה והשלכותיו.
והיה אם בן הכות הרשע..." - יש מקרים שבהם האדם חייב מלקות, ויש מקרים שלא; קביעת העונש היא באחריותם של השופטים. על-פי מסורת חז"ל, השופטים צריכים להטיל עונש מלקות על כל אדם שעבר על מצוות לא-תעשה שאינה ניתנת לתיקון (לפירוט ראו מכילתא ופירוש מלבים, סימן קנב; וכן רש"ר הירש).
איזה הוא רשע? כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות... שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר " והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה2)..."; אמנם, אין זו ההגדרה המלאה - גם מי שעבר עבירה הקשורה לממון עשוי להיחשב לרשע, למרות שאינו חייב מלקות: "
ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות, אף על פי שהן בני תשלומין, ואינן בני מלקיות. הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס - פסולין"; לענ"ד, ההגדרה הכללית לרשע היא "כל הפוגע בזולת במזיד" כאשר ה"זולת" כולל גם את ה' (פירוט).
1. ייתכן שהכתוב דיבר בהווה: כדי להביא אדם לדין, גם על עבירה שבין אדם למקום, דרושים עדים; והעבריין, מן הסתם, יביא גם הוא עדים שיכחישו או יזימו את העדים המעידים נגדו; אם כך, ברוב המקרים תהיה מריבה בין אנשים - בין עדי התביעה לעדי ההגנה; והשופטים יצטרכו להחליט איזה עדים צודקים. במקרים מסויימים, ייתכן שהעדים יתחייבו גם הם מלקות - אם יתברר שהם עדים זוממים (מלבי"ם).
2. וייתכן שפסוק 1 אכן מתייחס למשפט בעניין שבין אדם לחברו, אך פסוקים 2-3 מתייחסים למשפט מסוג אחר; פסוק 1 בא ללמדנו, שבמשפט בין אדם לחברו, אין מקום לחמלה - חייבים לפסוק את הדין בצדק, "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע
", כי חמלה על הרשע היא פגיעה בצדיק. פסוקים 2-3 מלמדים, שבמשפט בין אדם למקום, משפט שבו חלים דיני מלקות, יש מקום לחמלה, כי כל מטרתו של העונש היא לחנך את הרשע ולהיטיב עמו
(רש"ר הירש).