שירת האזינו מטרתה להזכיר לעם ישראל לקחת אחריות על צרותיו - כאשר
באות צרות על עם ישראל, השירה מזכירה שהמקור לכל הצרות הוא ההתרחקות מה'.
אחד הקטעים הראשונים בשירה אומר:
דברים לב4-6:
"הַצּוּר
תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט;
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו
מוּמָם;
דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
הַ לה', תִּגְמְלוּ זֹאת - עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ!
"
בקטע יש 3 מילים המתייחסות לפגמים:
תמים
= שלם, ללא פגם;
מום
= פגם בהתנהגות;
שִׁחֵת = השחית/השחתה, מילה נרדפת ל"מום", כמו ב
ויקרא כב25: "...
כִּי
מָשְׁחָתָם בָּהֶם
מוּם בָּם, לֹא יֵרָצוּ לָכֶם
";
ומטרת הקטע היא ללמד את בני ישראל לקחת אחריות לפגמים בהתנהגותם ובגורלם.
הצור תמים פעלו
פסוק 4 קובע, שמעשיו ופעולותיו של ה' שלמים ללא פגם.
הצור הוא ה', צור ישראל;
הצור תמים פעלו - מעשיו של ה' הם שלמים ללא פגם, כלומר:
- אין פגם מוסרי בפעולותיו - ה' אינו עושה עוול - "
כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא
"
(ע"פ רש"י, רשב"ם, אור החיים); או -
- אין שינוי וקלקול בפעולותיו - ה' משפיע שפע של טוב ללא כל פגם, ורק האדם החוטא פוגם בכלי שיש לו לקבל את השפע, ולכן אינו מקבלו
(ע"פ ראב"ע, רמב"ן, ספורנו). או -
- אין פגם ב"תוצרת" של פעולותיו: האדם, שה' ברא, הוא שלם, אין כל פגם
באופיו המוּלד, והאדם חוטא רק בגלל בחירתו החופשית הרעה, ולא בגלל פגם
ביצירתו; ולכן העונשים שבאים עליו הם בצדק - "
כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא
"
(כלי יקר).
שיחת לו לא בניו מומם
שיחת לו - יש השחתה אחת, מום אחד, שמקלקל לה' את פעלו התמים והמושלם, והוא -
לא בניו - בני ישראל, שחטאו לה' ולכן נקראים "לא בניו" (כמו
הושע א9: "וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ
לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם
לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם
").
מומם - הפגם בבני ישראל הוא, שהם -
דור עיקש ופתלתול, כלומר, מתנהגים בצורה עקומה והפכפכה, ולכן:
- ה' אינו יכול לנהוג עמם בצדק מושלם, כי יום אחד הם עושים טוב וביום
הבא הם עושים רע, ולכן ה' לא יכול להעניש אותם לגמרי ולא לזכות אותם לגמרי;
- ה' אינו יכול לתת להם שפע של טוב מושלם כפי שהוא הכין עבורם, אינו יכול לקדש את ישראל ולקדש את שמו בעולם על-ידם כפי שתיכנן
(ספורנו);
- בני ישראל משחיתים ופוגמים בעצמם בכך שהם חוטאים, ומקלקלים את הנשמה המושלמת שה' יצר עבורם
(רמב"ן).
ה לה' תגמלו זאת?!
אם כך, פעולותיו של ה' הן שלמות ללא פגם, ורק התנהגותם של בני ישראל פוגמת
בתוצרים ומקלקלת את התוכניות, ועל כך מוכיח משה את בני ישראל ואומר להם - "
ה לה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם?!
" - מדוע אתם פוגמים ומקלקלים את מעשיו של ה', והרי זו התנהגות שיש בה כפיות טובה וטיפשות, כי - "
הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך!
" - ה' עשה ויצר אתכם, וכאשר אתם מתנהגים בניגוד להוראותיו, אתם גם פוגעים
בו ונוהגים בכפיות טובה, וגם פוגעים בעצמכם ונוהגים בטיפשות.
פירושים נוספים
פסוק 5, במיוחד החלק הראשון שלו "
שיחת לו לא בניו מומם
", הוא קשה, ופירושים רבים הוצעו עבורו. כמעט לכל מילה ישנו יותר מפירוש אחד, למשל:
המילה
שִׁחֵת יכולה להיות:
- פועל בבניין פיעל - השחית, הטיל מום
(רש"י, אונקלוס ועוד), או -
- שם עצם במשקל קיטל - השחתה, מום
(שד"ל).
המילה
לוֹ יכולה להתייחס:
- לה'
("
מומם של ישראל שיחת לצור עמו ונחלתו
" - רמב"ן; וכן פירשנו למעלה);
- או לעם ישראל
("
חבילו להון
" - אונקלוס; אברבנאל);
המילה
לֹא יכולה להתייחס:
- למילה שלפניה:
לו לא = לא לו; ההשחתה אינה מיוחסת לה' אלא לבני ישראל, שהם בניו
(בעלי הטעמים, אונקלוס ורש"י),
- או למילה שאחריה:
לא בניו = בני ישראל הטוענים שאינם בניו, או נוהגים כאילו אינם בניו של ה'
(ראב"ע, רמב"ן, אור החיים).
- או לעמוד בפני עצמה:
לו? לא!; האם ההשחתה מיוחסת לה'? לא! המום הוא של בניו
(כלי יקר).
המילה
מוּמָם יכולה להתייחס:
- למילה הראשונה בפסוק:
שיחת... מומם = המום של בני ישראל שיחת וקלקל לה'
(רמב"ן, ספורנו);
- למילה שלפניה:
בניו מומם = המום הוא של בניו ולא שלו
(רש"י), או: מומם הוא שה' התייחס אליהם בחיבה וקראם בניו, וכך גרם להם להתגאות
(כלי יקר).
- למילים שאחריה:
מומם דור עיקש ופתלתול = המום שלהם הוא, שהם דור עיקש ופתלתול
(ראב"ע, אברבנאל).
ומשמעות המשפט כולו יכולה להיות:
- בה' אין כל פגם, בני ישראל קלקלו והשחיתו רק לעצמם
(אונקלוס, רש"י, ספורנו, כלי יקר, אור החיים, אברבנאל);
- בני ישראל קלקלו והשחיתו לה'
(רמב"ן, ספורנו; וכן פירשנו למעלה);
- או שהמשפט הוא ציטוט מדבריהם של ישראל, שטוענים שבה' יש פגם והשחתה
(שד"ל).