שמות כב5: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ, וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה
"
מדוע הפסוק נכתב בצורה מסורבלת וארוכה - מדוע לא נכתב פשוט "כי יבער איש גדיש רעהו, שלם ישלם"?
בתלמוד בבלי (בבא קמא כב.), נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, מי בדיוק אחראי לשלם על נזקי אש: "רבי יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו
"
כלומר:
- לדעת ר' יוחנן, האחראי העיקרי הוא מי
שהבעיר את האש, אם הבעיר
אותה באופן לא זהיר (הבערת האש דומה ליריית חיצים - מי שיורה הוא שצריך
לשלם על הנזקים).
- ולדעת ריש לקיש, האחראי העיקרי הוא מי שהאש
שייכת לו, אם לא
שמר עליה כראוי (האש דומה לחיה מסוכנת - מי שהחיה שייכת לו הוא שצריך לשלם
על הנזקים שהיא גורמת).
בדרך-כלל, מי שהבעיר את האש הוא גם מי שהאש שייכת לו, אבל לפעמים אלה אנשים שונים, למשל:
- אדם הבעיר אש בחצרו; באותו זמן, הבערת אש היתה עניין מסובך, ולכן
כשהבעירו אש שמרו עליה במשך ימים רבים ולפעמים גם חודשים; ייתכן שאותו אדם
שהבעיר את האש מכר את החצר עם האש לאדם אחר, ולאחר מכן היא התפשטה והזיקה.
בהמשך הסוגיה מובאות דוגמאות נוספות לכך:
- כלב לקח גחלת וגרם לשריפה: ע"פ ר' יוחנן, הכלב הוא האשם כי הוא
הבעיר את האש, ולכן בעל הכלב צריך לשלם - היה עליו לשמור על הכלב; וע"פ
ריש לקיש, בעל הגחלת הוא האחראי, כי הוא היה צריך לשמור על הגחלת.
- גמל שנושא מטען גדול של פשתן עבר ברחוב; המטען שלו נכנס לחנות
וניצת בנר שעמד על השולחן, ואחר-כך גרם לשריפה; ע"פ ר' יוחנן, הגמל אשם
ובעל הגמל צריך לשלם; וע"פ ריש לקיש, בעל הנר אשם והוא צריך לשלם.
- אדם הבעיר ערימה של תבואה, שמצדה השני היה קשור עבד, והעבד
נשרף ומת; ע"פ ר' יוחנן, מי שהבעיר את התבואה חייב מיתה, כי הוא כאילו ירה
חץ בעבד והרגו; וע"פ ריש לקיש, מי שהבעיר את התבואה חייב רק לשלם פיצויים
כספיים, כמו בעליו של שור שנגח.
- אדם נתן לפיד בוער לילד קטן, והילד גרם לשריפה; ע"פ ר' יוחנן,
הילד אשם, ומכיוון שהילד לא שייך לאף אחד, למעשה אף אחד לא חייב לשלם (מי
שנתן את הלפיד "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", כלומר, בית דין אנושי
לא יחייב אותו לשלם, אולם הוא עשה מעשה רע, ובעולם האמת כבר 'יתחשבנו'
איתו על כך); ע"פ ריש לקיש, בעל הלפיד אשם - הוא לא שמר על האש שלו כראוי,
ולכן הוא צריך לשלם.
- אדם הבעיר אש בחצרו כאשר החצר היתה מגודרת היטב. לאחר מכן הגדר
נפלה, והוא לא תיקן אותה כראוי, והאש יצאה ושרפה את השדה השכן. ע"פ הגישה
"אשו משום חציו", בעל האש פטור, כי כאשר הוא הבעיר את האש, לא היתה בה כל
סכנה; וע"פ ריש לקיש, בעל האש חייב, כי היה עליו לשמור על האש שלו גם לאחר
שהבעיר אותה (בהמשך הגמרא מגיעים למסקנה, שגם לדעת ר' יוחנן בעל האש חייב,
כי לדעת ר' יוחנן האחריות היא כפולה - גם המבעיר חייב וגם בעל האש חייב).
כעת נחזור לפסוק שהתחלנו ממנו: הפסוק מדבר על אש שיוצאת מעצמה - "כי תצא אש"; ומסיים "
שלם ישלם המבעיר את הבעירה";
הניסוח הארוך והמסורבל (לכאורה) של הפסוק בא ללמדנו, שמי שהדליק את האש
הוא שצריך לשלם - כדעת רבי יוחנן. ואכן, כך נאמר בהמשך הסוגיה:
"אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי
יוחנן: קרא - דכתיב "כי תצא אש" - תצא מעצמה, "ישלם המבעיר את הבעירה",
שמע מינה אשו משום חיציו; מתניתא - דתניא: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים
בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו
".
ראו גם:
נזקי בור לעומת נזקי אש