החובה למשמש בציץ הזהב

קוד: החובה למשמש בציץ הזהב בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

כתוב בתורה (שמות כח36-38): "ועשׂית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדשׁ לה'. ושׂמת אתו על-פתיל תכלת והיה על-המצנפת אל-מול פני-המצנפת יהיה. והיה על-מצח אהרן ונשׂא אהרן את-עון הקדשׁים אשׁר יקדישׁו בני ישׂראל לכל-מתנת קדשׁיהם והיה על-מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'".

בפסוק האחרון יש כפילות - פעמיים נאמר שהציץ צריך להיות על מצח אהרן. בתלמוד נמצאים שני הסברים לכפילות זו:

1. לדעת ר' שמעון, משמעות החלק האחרון של הפסוק היא "תמיד לרצון להם לפני ה'", והוא מסיק מכאן, שהציץ מכפר על קרבנות טמאים תמיד , גם אם לא היה על מצחו של הכהן הגדול כאשר הקרבנות הטמאים הוקרבו.

• פירוש זה אינו מתאים לטעמים, ויש בו בעיה נוספת: הוא לא מסביר היטב את המשפט "והיה על מצחו", אלא רק את המילה "תמיד".

2. לדעת ר' יהודה, הציץ מכפר על קרבנות טמאים רק אם היה על מצחו של הכהן הגדול בזמן הקרבתם, והוא מפרש שהמחצית השנייה של הפסוק באה ללמד, שהכהן הגדול צריך למשמש בציץ הזהב שעל מצחו בכל שעה שנזכר בו, ולא להסיח את דעתו ממנו.

• הבעיה בפירוש זה היא, שהפסוק לכאורה אומר את ההיפך: ע"פ הפסוק, הציץ צריך להיות על מצחו של הכהן תמיד, גם כאשר הוא עוסק בעניינים אחרים (למשל, מקריב קרבנות או עוסק בשאר ענייני המקדש); ומכיוון שעניינים אלה דורשים ריכוז, ברור שמותר לו להסיח את דעתו מהציץ כאשר הוא עוסק בהם!

3. נראה לי, שכדי להבין את פשוטו של מקרא, יש לחלק אותו לשתי מחציות מקבילות (יש לקרוא את השורה הראשונה ואז את השורה השניה; ע"ע כתיבה בטבלאות ):

נראה לי, שכל מחצית מתייחסת למצב אחר:

• המחצית הראשונה מתייחסת למצב שבו מקריבים קרבנות טמאים; במצב זה, תפקיד הציץ הוא לכפר על עוון הקרבנות שהוקרבו בטומאה (וכדברי ר' יהודה - הוא מבצע את תפקידו רק כאשר הוא "והיה על מצח אהרן").
• המחצית השנייה מתייחסת למצב שבו לא מקריבים קרבנות טמאים; במצב זה, תפקיד הציץ הוא לקרב בין בני ישראל לבין ה', כדי שבני ישראל יהיה רצויים יותר לפני ה'.

לולא המחצית השנייה, היינו עלולים לחשוב, שהתפקיד היחיד של הציץ הוא לכפר על קרבנות שהוקרבו בטומאה, ולכן אין טעם ללבוש אותו כאשר לא מקריבים קרבנות; המחצית השנייה מלמדת, שלציץ יש תפקיד גם כאשר לא מקריבים קרבנות - הוא בא להגדיל את ה"רצון", את האהבה שבין ה' לבין בני-ישראל.

המושג "רצון" מופיע במשמעות זו, בדרך-כלל, בפסוקים שמדברים על קרבנות או על תפילות, למשל:

• ויקרא א3 : "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ידוד"
• ויקרא יט5 : "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לידוד לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ"
• ויקרא כג11 : "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ידוד לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

• ישעיהו נו7 : "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים"
• ירמיהו ו20 : "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי"

לפי זה, הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול הוא מעין "קרבן תמיד": כאשר הציץ נמצא על מצח אהרן, ואין קרבנות טמאים, הציץ הוא מעין קרבן שבני-ישראל מקריבים לה', שעושה אותם רצויים ואהובים יותר לפני ה'.

אך כדי להקריב קרבן, צריך לעשות מעשה; לא הגיוני שהציץ ייחשב לקרבן תמיד, בלי שום מעשה מצדם של בני-ישראל. מכאן הסיק ר' יהודה, שהכהן הגדול צריך למשמש בציץ בכל שעה שהוא נזכר בו: הכהן הגדול, כנציגם של בני ישראל, צריך לעשות מעשה שמראה שהוא זוכר את הציץ ושם לב אליו, ורק כאשר הוא עושה מעשה כזה - הציץ נחשב לקרבן המתקבל ברצון לפני ה'.

מכאן אפשר להבין את דבריו של ר' יהודה לגבי היסח הדעת מהציץ: הוא לא התכוון להגיד, שהכהן הגדול עובר עבירה כאשר הוא מסיח את דעתו מהציץ; אלא רק שהוא לא מקיים מצוה. כי כדי שהציץ יהיה לרצון לפני ה', דרוש מעשה מצדו של הכהן - הוא צריך לשים את ליבו לציץ ולמשמש בו.

המסקנה הזאת דומה למסקנה שהגענו אליה מעיון במצוות התפילין .