אחת הסיבות שאנשים בימינו לא לובשים תפילין מחוץ לבית-הכנסת היא, שאסור להסיח את הדעת מהתפילין, והם חוששים שלא יצליחו לעמוד בכך.
כדי לבדוק אם הגישה הזאת נכונה, יש לבדוק מהו המקור לאיסור זה.
למושג "היסח הדעת" ניתנו הגדרות שונות - ע' ב"אנציקלופדיה תלמודית" ערך "הנחת תפילין", וכן בספר "שארית יוסף" חלק א, וכן גם כאן . אך במאמר זה ננסה ללמוד את המושג מתוך התורה, על-פי העיקרון שכדי להבין את התורה שבעל-פה יש ללמוד בעיון את התורה שבכתב .
חז"ל למדו את איסור היסח-הדעת משני מקורות שונים:
1. רבה בר רב הונא (בתלמוד) למד זאת בקל וחומר מציץ הזהב שהיה על מצחו של הכהן הגדול: כמו שהכהן היה צריך למשמש בציץ הזהב שהיה על מצחו, ולא להסיח את דעתו ממנו - כך גם כל אדם צריך למשמש בתפילין שעל ידו ובין עיניו, ולא להסיח את דעתו מהם.
2. ע"פ הספר "בית חדש" על הטור, מכיוון שנאמר על התפילין " והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ", חובה לזכור את התפילין, ואסור להסיח את הדעת מהם. ואפשר להוסיף, שגם המילה " אות ", שבה מכנה הכתוב את התפילין, מציינת דבר בולט, ששמים לב אליו, ולכן האדם צריך לשים לב אל התפילין ולמשמש בהם בכל שעה.
אם כך, מדוע מדברים חז"ל על ה"איסור" להסיח את הדעת מהתפילין?
נראה לי שיש כאן עיקרון כללי - העיקרון "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה": כשאדם יכול לקיים מצוה בקלות - אסור לו להתעלם ממנה ו"להפסיד" אותה, כי זה מראה על זלזול במצוות ה'. לכן, אם אדם מניח תפילין, ואז מסיח את דעתו מהם ואינו ממשמש בהם - הוא מראה על זלזול במצוה שהוא יכול לקיים בקלות.
מההסבר הזה ניתן לראות, שאיסור היסח הדעת אינו יכול לחייב את האדם להסיר את התפילין לאחר התפילה; שהרי, כל עצמו של איסור היסח-הדעת הוא האיסור להתעלם ממצוה שאפשר לקיים בקלות; אם האדם נשאר עם תפילין, הוא נזכר מדי-פעם למשמש בהם ומקיים כמה מצוות; אך כאשר האדם מסיר את התפילין אחרי התפילה, הוא מסיר לגמרי את המצוה הזאת ממנו, ולא מקיים אותה בכלל במשך כל היום! הסרת התפילין לאחר התפילה בוודאי אינה פתרון ל"איסור היסח הדעת"!
לפי זה, אם אדם אינו מסוגל להתרכז ולשים לב לתפילין במשך היום (למשל בגלל שהוא עובד בעבודה שדורשת ריכוז רב, או בגלל שהוא שכחן ומתקשה להתרכז באופן כללי), עדיין מותר לו להניח תפילין מחוץ לבית הכנסת (בתקוה שיצליח להיזכר בהם מדי-פעם), אך הוא לא חייב לעשות זאת, כי רוב הסיכויים שממילא לא יזכור אותם, ואז לא יקיים מצוה. מסקנה זו מתאימה להלכה (שהביא הרמב"ם בהלכות תפילין), שלפיה מי שמצטער ואינו מסוגל ליישב את דעתו כלל - פטור מהנחת תפילין.
סיבות נוספות שבגללן אנשים לא לובשים תפילין מחוץ לבית כנסת ניתן למצוא כאן.