קוד: ביאור:דברים א41 בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: אראל
אל:
המרגלים ששלח משה חזרו ואמרו שלא כדאי להיכנס לארץ כנען. בני ישראל האמינו להם, והחליטו שהם לא נכנסים.
ה' אמר להם "בסדר - אל תיכנסו - תישארו במדבר".
והם, במקום להגיד "תודה רבה" - בכו והתאבלו, והחליטו שהם בכל-זאת רוצים להיכנס, ואף ניסו לעשות זאת (במדבר יד39-40, דברים א41)!
מדוע הם שינו את דעתם כל-כך מהר? מה שיכנע אותם שהארץ טובה? הרי במשה הם לא האמינו, והקב"ה דיבר רק עם משה?!
1. ע"פ במדבר יד4, בני-ישראל לא התכוונו להישאר במדבר - הם התכוונו לחזור למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו: ניתנה ראש ונשובה מצרים!
". ייתכן שהם התכוונו למנות, כ"ראש
", את אחד מהמרגלים - במקום משה - כדי שיוביל אותם חזרה למצרים: המרגלים הרי היו כולם "ראשי בני ישראל
" (במדבר יג3). אבל, לאחר שאותם מרגלים מתו במגפה לפני ה' (במדבר יד37), נשארו בני ישראל בלי "ראש
" שישיב אותם למצרים; הם לא יכלו לחזור לבד כי לא ידעו את הדרך לעבור את המדבר הגדול והנורא עד מצרים, ולכן, האפשרות היחידה שנותרה להם היא - למות במדבר, כגזירת ה'. את זה הם לא רצו, ולכן הם שינו את דעתם וניסו בכל מחיר להיכנס לארץ. ה' לא אפשר להם להיכנס לארץ, כי הם לא חזרו בתשובה שלמה, אלא פעלו מתוך שיקולים תועלתניים (ראו
תשובת המעפילים). בפירוש זה יש כמה בעיות:
לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז?!...", כלומר - עדיף להם למות במדבר מאשר להיכנס לארץ. ולכן, עדיין לא ברור מדוע הם שינו את דעתם.
2. ע"פ האופן שבו מתוארת תגובתם של בני-ישראל לדברי המרגלים (במדבר יד1-4), נראה שהם פעלו באופן רגשי וילדותי - מתוך פחד ולחץ, ולא מתוך שיקול הגיוני. הם לא באמת כפרו בה' - לא ייתכן שעם שראה כל-כך הרבה נסים יכפור לגמרי בה'; הם רק שכחו את ה' באופן זמני, בגלל התיאורים המפחידים של המרגלים (ראו
דברי המרגלים). ייתכן גם שהם חשבו שמשה טעה בשמיעת דבר ה', והביא אותם אל הארץ בזמן הלא-נכון. אבל, לאחר שראו את כבוד ה' באוהל מועד (במדבר יד10), ושמעו עד כמה הוא כועס עליהם, הם התחרטו על דברי הנאצה שהשמיעו, ורצו לתקן את החטא. וכך כתוב גם בבמדבר יד39-40: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד... לאמור: 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו'
", וגם בדברים א41: "ותענו ותאמרו אליי: 'חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' א-להינו'
".
פירוש דומה מצאתי בספר התניא: "ישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא-אחרא
המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה
בחוצפה בלי טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז "עד
מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא
זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר
לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא-אחרא מממשלתה
וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים." (תניא חלק א כט).