מוות שיוצא מהגוף - זיבה, זרע ונידה

קוד: מבנה ויקרא טו בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: אראל

אל:

המוות הוא אבי אבות הטומאה; כל הטומאות שבתורה קשורות בדרך כלשהי למוות.

גם זרע שיוצא מגוף של גבר, או דם-וסת שיוצא מגוף של אישה, יש בהם מוות - יש בהם תאי זרע או ביצית שהיו יכולים להתפתח ליצור חי, אולם, כשהם יוצאים מהגוף הם מתים, ולכן הם טמאים ומטמאים כמו מת.

דיני הטומאה הקשורים למותם של תאי-חיים אלה מפורטים בספר ויקרא, פרק טו. בפרק יש, לאחר הכותרת, " וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר,  דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם...   ארבעה חלקים:

• טומאה חמורה של גבר - זיבה - זרע שיוצא מגוף של גבר באופן לא טבעי (פסוקים 2-15): "אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂ רוֹ - זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ: רָר בְּשָׂרוֹ אֶת-זוֹבוֹ, אוֹ-הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ - טֻמְאָתוֹ הִוא..." - גבר זב הוא טמא כל עוד יוצא ממנו זרע, ועוד שבעה ימים נקיים לאחר מכן, ועד שהוא טובל במים לאחר מכן; והוא צריך להביא קרבן לאחר שנטהר.
  
• טומאה קלה של גבר - קרי - זרע שיוצא מגוף של גבר באופן טבעי (פסוקים 16-18): "וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע--וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב" - גבר שיוצא ממנו זרע טמא עד שהוא טובל במים, ועד הערב לאחר מכן.
  
• טומאה קלה של אישה - נידה - דם שיוצא מגוף של אישה באופן טבעי, בזמן הוסת החודשי (פסוקים 19-24): "וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ - שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב..." - אישה נידה טמאה בסך-הכל שבעה ימים, כולל הימים שבהם ראתה דם, ועד שהיא טובלת במים לאחר מכן (פירוט);
  
• טומאה חמורה של אישה - זיבה - דם שיוצא מגוף של אישה באופן לא טבעי, שלא בזמן הוסת החודשי (פסוקים 25-30): "וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ:  כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ, כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה--טְמֵאָה הִוא..." - אישה זבה היא טמאה במשך כל התקופה שיוצא ממנה דם, ועוד שבעה ימים נקיים לאחר מכן, ועד שהיא טובלת במים לאחר מכן (פירוט); והיא צריכה להביא קרבן לאחר שנטהרה.

מבנה הפרק הוא כיאסטי (בצורת X - בהצלבה):

• החלק הראשון והחלק האחרון מדברים על הטומאות החמורות יותר - הטומאות הלא-טבעיות, שמחייבות את הטמא או הטמאה לספור שבעה ימים נקיים לפני שהם נטהרים ולהביא קרבן אחרי שהם נטהרים;
• שני החלקים האמצעיים מדברים על הטומאות הקלות יותר - הטומאות הטבעיות, שנמשכות זמן קצר יותר.

שני החלקים הראשונים מתייחסים לגבר (טומאה חמורה וטומאה קלה), ושני החלקים האחרונים מתייחסים לאישה (טומאה קלה וטומאה חמורה); מעיון מדוקדק בפסוקים, ניתן ללמוד על ההבדלים ביניהם.

מפסוק 3, "וזאת תהיה טמאתו בזובו" ניתן ללמוד, שהטומאה של הגבר-הזב תלויה בזובו, כלומר, ביציאת הזרע מגופו, ומכאן:

1. אם יוצא ממנו זרע שלוש פעמים ברציפות באופן לא טבעי, אפילו ביום אחד, הוא כבר נחשב לזב; כך למדו חז"ל בספרא (סימן קכה): "טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים".
2. רק יציאה של זרע מטמאת את הגבר, ולא יציאה של דם או נוזלים אחרים; כך למדו חז"ל בספרא (סימן קכז): "בלובן הוא מטמא, ואינו מטמא בדם".

מפסוק 25, "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה" ניתן ללמוד, שהטומאה של האישה-הזבה תלויה בימים, כלומר, במספר הימים שבהם יוצא ממנה דם באופן לא טבעי, ומכאן:

1. רק אם יוצא ממנה דם באופן לא טבעי במשך שלושה ימים רצופים היא נחשבת לזבה; ולא אם יוצא ממנה דם כמה פעמים ביום אחד.
2. רק יציאה של דם מטמאת את האישה, ולא יציאה של נוזלים אחרים.
   

(אמנם, משום-מה, חז"ל העלו את האפשרות שצריך להחיל על האישה גם את הדינים של הגבר, ודחו אפשרות זאת בכמה דרכים - בספרא סימן קכז למדו זאת מסוף פסוק 3 - "טומאתו היא", כלומר, הטומאה הנזכרת בפסוק זה היא טומאתו המיוחדת של הגבר: "טומאת האיש בלובן, וטומאת האישה בדם"; ובתלמוד בבלי, בבא קמא כד., למדו זאת מתחילת פסוק 3 - "וזאת תהיה טמאתו" - "למעוטי זבה מראיות"; וכבר תמהו בתוספות שם על הלימוד הזה; ונראה לי שהלימוד בספרא קרוב הרבה יותר לפשוטו של מקרא).

הבדלים אלה כנראה נובעים מהבדלים ביולוגיים בין האיש לאשה - הבדלים שעדיין צריך לחקור.