קוד: ביאור:ויקרא כה7 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויקרא כה7: "
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל
"
- גם לבהמת -הבית שלך, ולחיית -הבר אשר בארצך , תהיה כל תבואת השנה השביעית זמינה לאכילה .
פסוקנו יחד עם הפסוק הקודם מדגישים את חשיבות השיוויון בגישה לפירות שביעית. הפסוק הקודם דיבר על שיוויון בין בני-אדם: הפירות צריכים להיות נגישים באופן שווה לך - בעל הקרקע, וגם לתושבך הגר - חסר הקרקע. הפסוק שלנו מדבר על שיוויון בין בעלי-חיים: הפירות צריכים להיות נגישים באופן שווה לבהמתך - הבהמה המבוייתת, הנמצאת ברשותך, ולחיה אשר בארצך - חיית-הבר המשוטטת בחופשיות בארצך, שאינה ברשותך ( אבן עזרא) .
מסקנה מעשית חשובה, שניתן להסיק מכאן, היא שאסור לאדם לשמור אצלו פירות שביעית, כאשר אין פירות דומים הזמינים בשדה: "
מקיש בהמה לחיה -- כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כָלָה לחיה שבשדה-- כַלֵה לבהמתך שבבית
"
(
ספרא) . הלכה זו נקראת
ביעור פירות שביעית. חכמי ישראל נחלקו בשאלה, איך בדיוק מתבצע ביעור זה:
היו לו פירות מרובין - מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד" ( רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג. וכן דעת הראב"ד שם) .
והכילוי הזה... ענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן... ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה... אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם" ( רמב"ן על הפסוק) .
בשעת הדחק, או מי שהוא עני... - יפקיר הכל בפני שלושה מאוהביו, ואחר-כך זוכה בהם ואוכלם עד עולם" (רבי אברהם דנציגר, שערי צדק שער מצוות הארץ, חכמת אדם יט ג-ד,ו) .
פשוטו של מקרא נראה כדעה הבינונית, שהרי בתורה לא נזכר כלל שיש להשמיד את הפירות, להיפך, יש איסור לאבד פירות שביעית, שנאמר "
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - ולא להפסד
", ויש לאפשר לכל אדם גישה חופשית ושיוויונית לפירות.
המילים אשר בארצך מלמדות, שפירות שביעית נועדו ליושבי הארץ בלבד - אסור להוציאן לחו"ל ( ספרא, רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ה יג) .
המילים
כל תבואתה מלמדות, שמותר לאכול פירות שביעית רק כשהגיעו לגדר "תבואה", כלומר, כשהגיעו לשלב שבו נהוג לקטוף
ולהביא אותם הביתה. חכמי המשנה נתנו שיעורים בסוגים שונים של פירות, מתי הם מוכנים לאכילה, למשל "
זיתים, כל זמן שהם עושין שלשת לוגין [שמן] לסאה. הכניסו רביעית לסאה - פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג - כותש וסך בשדה. הכניסו שליש - כותש בשדה וכונס לתוך ביתו
"
(
ספרא
) .
מאבקים בין חקלאים לרועי-צאן היו משחר ההסטוריה האנושית. המאבק הראשון המתואר בתורה הוא בין קין החקלאי להבל הרועה. עד היום יש מאבקים בין חקלאים לרועים, כגון בנגב ובבקעה.
אחת הסיבות למאבקים אלה היא התפיסה השונה של בעלות על קרקע. עבור החקלאי, בעלות על חלקת-אדמה היא חיונית, כדי שיוכל לזרוע ולקצור. אבל עבור הרועה, חשוב יותר חופש-התנועה, כדי שיוכל לעבור עם עדריו ממקום למקום בהתאם לעונות השנה.
דוגמה טובה לחיי רועה אפשר לראות אצל אברהם אבינו. אברהם נדד עם עדריו על-פני שטחים גדולים מאד, אבל לא לקח בעלות על אף אחד מהם. הפעם הראשונה שקנה קרקע היתה כשאשתו נפטרה, והוא היה צריך לקבור אותה. המוות הוא קבוע, ולכן צריך בעלות על קרקע; אבל החיים הם משתנים, ולכן צריך רק חופש-תנועה. הבדלים אלה בתפיסה יכולים בקלות להוביל להתנגשות: החקלאי תופס קרקע וזורע בה, אבל לאחר מספר חודשים מגיע לשם הרועה - שרעה שם את עדריו בשנה שעברה. החקלאי טוען שהרועה "פולש" וגוזל את יבולו, והרועה טוען שהחקלאי "כובש" ומשתלט על שטחי-המרעה.
איך כל זה קשור למצוות השמיטה? -
ניתן לראות את מצוות השמיטה כפשרה בין החקלאים לבין רועי הצאן . במשך שש שנים שולטת גישתו של החקלאי: הקרקע שלו, הוא רשאי לזרוע ולקצור, וגם למנוע מאחרים להיכנס. הרועה צריך לצאת עם עדריו אל המדברוית שמחוץ ליישוב, ולהיזהר שלא להתקרב לשדות החקלאיים. אבל פעם בשבע שנים מתקבלת גישתו של הרועה: השדות פתוחים לכולם, ומותר לכל אדם וחי לאכול את מה שהאדמה נותנת מעצמה
(אגב, לפי הבנה זו, עיקר מצוות השמיטה הוא הפקרת השדות; האיסור לזרוע ולקצור הוא רק מעין "סייג" למצוה זו. אדם הזורע בשדה, באופן טבעי דורש בעלות עליו כדי שיוכל לקצור, ולא יסכים להפקיר אותו; לכן נאסר לזרוע ולקצור, כדי שאף אחד לא ירצה לטעון לבעלות) .
אנחנו עכשיו במלחמה קשה. יחד עם זה אנחנו גם מבינים, שלא נוכל לשרוד כאן לאורך זמן ללא שלום. מצוות השמיטה מציעה מתווה לשלום. שמירת שמיטה כפשוטה, ללא היתרים והתחכמויות, היא חיונית כדי שנזכה לשלום ונישאר בארץ.