קוד: ביאור:ויקרא כה6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויקרא כה6: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה: לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ
"
כל היבול
שהארץ מצמיחה מעצמה כאשר היא
שובתת,
יהיה
לכם לאכילה. "לכם" הכוונה לכל תושבי הארץ:
לך - בעל השדה,
ולעבדך ולאמתך, וגם
לשכירך ולתושבך הנכרים
הגרים עמך.
שבת הארץ היא היבול שהארץ מצמיחה כאשר היא שובתת. במילים אחרות: היבול שהארץ מצמיחה מעצמה, מרצונה החופשי
(אבן עזרא). בשנה השביעית, אסור לנו להכריח את האדמה לעבוד בשבילנו (ראו
פסוק ד). אם הארץ בכל-זאת, "מרצונה החופשי", מחליטה לתת לנו יבול - היבול הזה מותר באכילה. הביטוי
שבת הארץ מזכיר גברת המכינה סעודה, ומזמינה את כולם לסעוד אצלה בשבת. בשנה השביעית, הגברת היא ארץ ישראל, וכולנו אורחים הסועדים על שולחנה. פעם בשבע שנים, יכולים כל בני ישראל ליהנות מיבול אורגני - יבול שהארץ מצמיחה מעצמה, בלי דשנים מלאכותיים, בלי ריסוס וחומרי הדברה.
מהפסוק
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ניתן להסיק כמה מסקנות מעשיות:
1. מותר להשתמש ביבול הצומח מעצמו רק לאכילה, וכן לשתיה וסיכה הדומות לאכילה בכך שהיבול נספג בגוף האדם: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה: לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך
"
(משנה שביעית ח ב). אסור להשתמש ביבול למטרות אחרות, כגון סחורה: "לאכלה - ולא לסחורה
"
(עבודה זרה סב.); אסור גם לאבד ולהפסיד את הפירות: "לאכלה - ולא להפסד
"
(פסחים נב:). וכי היית מעלה על דעתך לסחור או להשחית במנה שקיבלת כשאתה מתארח לסעודת שבת?!
2. כל האוכל פירות שביעית מקיים מצוות עשה - לכן ראוי להשתדל לקטוף פירות שביעית מן ההפקר ולאכלם. זו דעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות; ראו
מצות אכילת פירות שביעית / תחומין כח עמ' 331.
3. מותר לאכול רק יבול שצמח כאשר האדמה שבתה; אולם אם חקלאי הפר את מצוות ההשבתה - הפירות אסורים באכילה. "והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות
בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור. מכאן אמרו: שדה שנטייבה [שדישנו אותה בשביעית] - בית שמאי אומרים: אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים: אוכלים
"
(ספרא, וכן
רש"י). והפוסקים נחלקו, האם האיסור חל רק על יבול שצמח כתוצאה ממלאכה אסורה (כגון זריעה או זמירה), או גם על יבול שצמח מעצמו אבל בעליו שמר אותו לעצמו ולא הפקירו כדין. האיסור הראשון נקרא "איסור נעבד" והאיסור השני נקרא "
איסור שמור".
חובת הפקרת היבול נזכרה גם ב
שמות כג11: "וְהַשְּׁבִיעִת - תִּשְׁמְטֶנָּה; וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ
" (פירוט). אולם שם נאמר, שרק האביונים והחיות יאכלו מהיבול המופקר; ובפסוקנו נאמר, שהיבול המופקר מותר באכילה לכולם - גם לבעל השדה עצמו - "לך ". מה הדין?
1. כל עוד יש יבול זמין בשדה, היבול מותר באכילה לכולם - גם לעשירים וגם לעניים. אולם כאשר היבול בשדה כלה, מצווה כל אדם ששמר בביתו פירות שביעית "לבער" (להפקיר) אותם מרשותו. לאחר הביעור, היבול מותר באכילה רק לעניים
(ר' יהודה,
ספרא).
2. היבול מותר באכילה לכל מי שצריך. באופן טבעי, עניים צריכים יותר מעשירים לסמוך על יבול שביעית, שכן לעשירים יש במחסניהם הרבה יבול מהשנה השישית; אבל מותר גם לעשיר לאכול לפי צרכו.
המילה
לכם רומזת, שיבול שבת הארץ נועד רק לנו - בני ישראל, ולא לנכרים: "לכם - ולא לאחרים
"
(ספרא). מצד שני, בהמשך הפסוק נאמר בפירוש, שהיבול נועד גם לאנשים מעמים אחרים -
עבדך, אמתך, שכירך, תושבך: "ולשכירך ולתושבך - מן העכו"ם
"
(ספרא). מה הדין?
- נראה שהמילה
לכם מתייחסת לכל תושבי הארץ - בין אם הם מעם ישראל או מעמים אחרים שמותר להם לשבת בארץ, כגון עבד ואמה שקיבלו עליהם את המצוות שהם מחוייבים בהן, וכן גר תושב שקיבל על עצמו את ברית נוח. "לכם ולא לאחרים
" הכוונה שאסור לייצא את פירות שביעית לחו"ל, או למסור אותם לנכרי עובד אלילים שאינו רשאי לגור בארץ
(רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ה יג). כמו כן, אין לאפשר לגויים מהארצות השכנות לבזוז את היבול. עם זאת, מהמילים
הגרים עמך למדו במדרש "לרבות את האכסניא
", כלומר, מותר לתת יבול שביעית לתיירים המתאכסנים אצלנו.