קוד: האם שיוויון כלכלי הוא ערך חשוב בתנ"ך? בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל:
המילה
שיוויון לא מופיעה בתנ"ך, והשורש
שוה מופיע אבל לא במשמעות של שיויון כלכלי-חברתי, וזה יכול ליצור רושם שהשיויון אינו ערך משמעותי בתנ"ך. עם זאת, ישנם כמה מקורות המלמדים אחרת.
בפרשת קדושים כתוב,
ויקרא יט15: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ
" (פירוט), ופירשו חז"ל: "איזה הוא
צדק המשפט? זה
השווית שני בעלי דינין בכל דבר...
שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים, והשני בגדים בזויים - אומרין למכובד 'או הלבישהו כמותך עד שתידון עימו, או לבוש כמותו, עד שתהיו
שווין; ואחר כך תעמדו בדין'.
.."
(רמב"ם הלכות סנהדרין כא א). גם אם מחוץ לבית-המשפט הם חיים ברמה שונה - במשפט הם חייבים להיראות שוים.
הרמב"ם מלמדנו שהמילה צדק משמעה, לפחות בהקשר זה, שיוויון. וכיוון שהמילה צדק מופיעה בפסוקים רבים בתנ"ך, מסתבר שגם ערך השיוויון הוא משמעותי יותר ממה שנראה בקריאה ראשונה (כמובן יש לבדוק כל פסוק בהקשרו).
מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא... ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים; ונהגו חכמים בסודר שוה זוז, שלא לבייש את מי שאין לו...ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם..." (רמב"ם הלכות אבל ד א-ב). גם כאן יש תקנה של לבוש אחיד בפני בית המשפט (של מעלה). אמנם כאן המטרה אינה שיוויון אלא "שלא לבייש את מי שאין לו". השיוויון כאן אינו מטרה אלא רק אמצעי. בכל זאת יש ללמוד מכאן כמה דברים: (א) אי-שיויון כלכלי עלול לגרום בושה לעני. (ב) מניעת בושה היא ערך חשוב. (ג) כדי למנוע בושה ראוי לתקן תקנות המעודדות שיוויון במראה חיצוני.
בפרשות העבד העברי כתוב,
דברים טו16: "כִּי טוֹב לוֹ
עִמָּךְ
",
ויקרא כה41: "וְיָצָא
מֵעִמָּךְ
", ופירשו חז"ל: "כל עבד עברי או אמה עברייה – חייב האדון
להשוותן אליו במאכל ובמשקה, וכסות ומדור, שנאמר: "כי טוב לו
עמך " – שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר "ויצא
מעמך ". מכאן אמרו חכמים: כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו
"
(רמב"ם הלכות עבדים א ט).
הרמב"ם מלמדנו מילה נוספת שעניינה שיוויון - המילה עִמָּך ְ. דווקא בין שני הקצוות הרחוקים ביותר של הכלכלה - האדון והעבד - חייב להיות שיויון ברמת החיים.
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". ונראה שיש כאן שאיפה לשיוויון כלכלי מלא. אמנם ההלכה לא מחייבת שיויון להיפך, חז"ל אף הגבילו את העזרה לנזקקים ותיקנו שאסור לעשיר לתת יותר מ-20% מרכושו לעני: "
באושא התקינו: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש". מדוע? כמה תשובות:
בפרשת השמיטה כתוב,
ויקרא כה6-7: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ; וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל
" (פירוט)
לענ"ד, לשון הפסוק מעידה בבירור על ערך השיוויון. בשנה השביעית כולם שווים בגישה לתבואת האדמה. וכך פירשו חלק מהמפרשים את טעם המצוה: "שלא יתנשא העשיר על העני, אמרה תורה שבשנה השביעית
כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכול לשבעה
"
(הרב צבי קלישר על פרשת בהר).
גם במצוות השבת ערך השוויון מודגש,
דברים ה13: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ
כָּמוֹךָ
".