קוד: ביאור:ויקרא כו34 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויקרא כו34: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ
".
ויקרא כו35: "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ
".
הפסוקים נמצאים בסוף פרשת הקללות שיבואו על בני ישראל אם לא יילכו בחוקות ה'. נאמר שם שעם ישראל ייצא לגלות, ארץ ישראל תהיה שוממה, וכך תוכל סוף-סוף לשבות ולנוח להשלים את המנוחה שלא קיבלה כשבני-ישראל גרו בה.
השמיטה היא לא רק חובה של עם ישראל, היא גם זכות וחובה של
ארץ ישראל:
1. זכות טבעית של הארץ
לנוח מהשעבוד לאדם. החקלאות מטילה עול כבד על האדמה ועל מאגרי-המים. השביתה מחקלאות בשנת השמיטה מאפשרת לאדמה ולטבע כולו להשתקם ולהתאושש מהעול הזה. כשאנחנו לא נותנים לטבע לנוח, בסופו של דבר הטבע מתקומם נגדנו ומסלק אותנו מעליו כך שיוכל להשלים את המנוחה החסרה לו: "הָא בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יַת שְׁנֵי שְׁמִיטָהָא, כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן מִיטַלְטְלִין בַּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן.
בְּכֵן תִּתְנַיַיח אַרְעָא וְתִרְעֵי יַת שִׁזְבֵי שְׁמִיטָהָא: כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן
תִּתְנַיַיח, הֵי כְּמָא דְלָא
אִתְנַיְיחַת יַת שְׁנֵי שְׁמִיטֵיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן שַׁרְיָין עֲלָהּ:
"
(ירושלמי/יונתן).
2. חובה רוחנית של הארץ כלפי ה'. וכשאנחנו לא מאפשרים לארץ למלא את חובתה, ה' מגלה אותנו כדי שהארץ תוכל להשלים את חובתה: "אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא, ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה
והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי
"
(ספרא), "אז תרצה - תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה,
והרצת למלך את שבתותיה
"
(רש"י).
מכאן שהשמיטה נוהגת מדאורייתא בכל זמן - היא אינה תלויה במצבו של עם ישראל. איך זה מסתדר עם הטענה המקובלת, לפיה השמיטה נוהגת מדרבנן בלבד?
- כל המקורות הקובעים שהשמיטה נוהגת מדרבנן הם מהתקופות שארץ ישראל היתה תחת כיבוש זר - החל מהכיבוש הרומאי (בימי רבי יהודה הנשיא) ועד לכיבוש העות'מאני והבריטי (בימי הרב קוק). בכל התקופות הללו, לארץ עדיין יש זכות לנוח - אלא שהמנוחה של הארץ אינה באחריותנו, כי הארץ לא בשליטתנו. גם אם יש יהודים המחזיקים קרקעות בארץ ישראל, הארץ לא שלהם ולכן מנוחת הארץ לא באחריותם.
כל זה השתנה עם הקמת המדינה, כשעם ישראל קיבל ריבונות על ארץ ישראל, לראשונה מזה 2000 שנה. ארץ ישראל בידינו, ולכן גם מצוות השמיטה באחריותנו. וכדאי מאד שנקיים אותה כשאנחנו יושבים עליה, כדי שלא תצטרך לשבות בלעדינו. לעיון נוסף ראו:
שמיטה בימינו מדאורייתא.
הקללה בפסוקים אלה התקיימה בגלות בבל,
דברי הימים ב לו20-21: "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל, וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ,
עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה
". וזה החשבון:
"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה: שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ' שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים. הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד4) ואתה שכב על צדך השמאלית וגו' וכלית את אלה וגו' ושכבת על צדך הימנית ארבעים יום ונשאת את עון בית יהודה. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר: שנות מנשה חמשים וחמש היו? - מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו.
צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה: י"ד שמיטין וב' יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים (נ"א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעונם נחשב להם) ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, וכן הוא אומר בדברי הימים (דברי הימים ב לו) עד רצתה הארץ את שבתותיה וגומר למלאות שבעים שנה
"
(רש"י). ראו גם
ירמיהו ושנת השמיטה.
ראו גם: רצון = חפץ-לב או חיבה או התפייסות.