במאמר זה נבחן את מצוות השמיטה מצידם של החקלאים. הבעיה העיקרית של החקלאים בשנת השמיטה היא, שאין להם הכנסות (אסור להם לזרוע, לנטוע או לזמור בחלקות שלהם; אסור להם לאסוף את היבול שגדל בשדות בכמויות מסחריות; ואסור להם לייצא) אך יש להם הוצאות (הוצאות הקיום השוטפות, וטיפולים שנועדו לשמור על השדות והעצים לשנים הבאות).
מספר פתרונות הוצעו לבעיות אלה:
המאמר של יואל אליצור מסביר את הפתרונות האלה ואת חסרונותיהם.
כל הפתרונות האלה מנסים לספק פרנסה לחקלאים על-סמך היבול שיצמח בשנה השביעית עצמה. אולם, הפתרון שמוצע בתורה לבעיה זו הוא שונה לגמרי (ויקרא כה20-22):
וכי תאמרו, 'מה נאכל בשנה השביעית: הן לא נזרע, ולא נאסוף את תבואתנו?' וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ; ועשת את התבואה לשלוש השנים. וזרעתם את השנה השמינית, ואכלתם מן התבואה ישן; עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה - תאכלו ישן .
כלומר, החקלאים אמורים להתפרנס מהתבואה שגדלה בשנה השישית !
בכך, הפתרון של התורה שונה באופן מהותי מהפתרונות המקובלים כיום.
פתרון זה מתאים לחקלאים שמתפרנסים מתבואה שנשמרת לאורך זמן, כמו דגנים, יין, שמן, קטניות, ירקות קפואים וריבות. אך מה יעשו חקלאים שמתפרנסים מפירות וירקות טריים? עבורם, הברכה המובטחת בתורה לא תועיל, כי גם אם יהיה להם יבול רב בשנה השישית, הם לא יוכלו לשמור אותו לשנה השביעית!
אם נזכור שהבעיה נובעת מההבדלים שבין הכלכלה בימי התנ"ך לכלכלה בימינו, נוכל "לתרגם" את הפתרון של התורה לשפת הכלכלה של ימינו. יש כמה דרכים לעשות זאת, כפי שנראה בסעיפים הבאים.
בימי התנ"ך, כל אדם היה מגדל את כל סוגי הגידולים, וכך, גם אם בשנת השמיטה לא היו לו מספיק פירות טריים, הוא עדיין יכל להתפרנס מהדגן ששמר מהשנה השישית. אבל בימינו, כל חקלאי מתמחה בסוג מסויים של גידולים, ומחליף אותם בגידולים אחרים שהוא צריך, באמצעות הכסף . ה' בוודאי יודע את השינוי שחל בכלכלה, ולא ייפלא ממנו לתת - לחקלאי שבאמת מתכוון לשמור שמיטה - ברכה כפולה בשנה השישית, שתתבטא לא בכמות הפירות אלא בכמות הכסף שיקבל. במקום לשמור פירות מהשנה השישית לשנה השביעית, הוא ישמור כסף . פתרון זה, כמו הפתרון שמציעה התורה עבור גידולי דגן תירוש ויצהר, דורש מהחקלאי אמונה בה' - אם לא תהיה לו אמונה, אזי גם אם הוא ירוויח פי 2 בשנה השישית, הוא יבזבז את הכל ולא יידע שעליו לחסוך לקראת השנה השביעית.
בנוסף לכך, ספירת השנים שלנו מבוססת על דעה אחת מתוך כמה דעות, ולכן אנחנו לא יכולים להיות בטוחים מהי "השנה השישית", ולכן יש לחסוך לקראת השנה השביעית בכל 6 שנות העבודה.
בימי התנ"ך, רוב האנשים היו חקלאים, וייצרו אוכל לעצמם, אבל בימינו, רק כ3% מכוח העבודה הם חקלאים, והם מייצרים את מוצרי החקלאות עבור כולם. לכן, גם הצרכנים צריכים להשתתף בשמירת השמיטה של החקלאים. הבעיה היא, שבימינו רוב הצרכנים לא מרגישים שיש להם חלק במצוות השמיטה - הם מרגישים שזו "בעיה של החקלאים", ולא שמים לב לכך שהחקלאים הם למעשה - באופן עקיף - "פועלים שכירים" של הצרכנים; הם עושים את העבודה החקלאית עבור המשק כולו, והפעולות שלהם נקבעות בעיקר משיקולים של היצע וביקוש בשוק.
כדי להשתתף בשמירת השמיטה של החקלאים, הצרכנים צריכים להקפיד לקנות מוצרי חקלאות רק מחקלאים שומרי שמיטה, במשך כל 6 שנות העבודה . הקפדה זו גם תיצור ביקוש לתוצרת של חקלאים שומרי שמיטה, ותעודד חקלאים לשמור שמיטה.
אפשר ליישם את רעיון השותפות בעזרת מנגנוני הכשרות הקיימים: להציע לגופים שנותנים הכשרים מהודרים, לתת הכשרים כאלה רק לחקלאים שלא עיבדו את שדותיהם בשנת השמיטה האחרונה, ו/או מתחייבים שלא לעבד את שדותיהם בשנת השמיטה הבאה. חיסרון של הצעה זו הוא, שהיא דורשת פיקוח על שדות של חקלאים שמתחייבים לשמור שמיטה, פיקוח שעולה כסף ועלול לייקר את מחיר הפירות.
בנקודה זו ראוי להדגיש את ההבדל בין הצעה זו לבין שני רעיונות אחרים:
מכיוון שלא כל החקלאים מאמינים בה' מספיק כדי לשמור שמיטה, אפשר לעזור להם ע"י איסוף כספים, במשך 6 שנים, מתורמים שרוצים שמצוות השמיטה תישמר, וחלוקתם כמשכורת חודשית לחקלאים שישמרו שמיטה. המשכורת לא תהיה תלויה בכמות היבול שצמח בשדה, אולם היא גם לא תינתן בחינם (בניגוד לתרומות מ"קרנות השמיטה" שתוארו למעלה) - החקלאים יצטרכו לסייע בהובלת פירות (שלהם או של חקלאים אחרים) ובחלוקתם בתחנות-החלוקה, לתורמים ולבני-משפחותיהם. ראוי להדגיש את ההבדלים בין הצעה זו לבין "אוצר בית-דין" המקובל כיום:
מכיוון שהבעיה של החקלאים נובעת מחידושים (בכלכלה), אפשר להציע פתרון יותר כללי ולפתור את הבעיה באמצעות חידושים אחרים (בטכנולוגיה): לפתח אמצעים להקפאת פירות בשנה השישית ולהפשרתם בשנה השביעית, כך שהפירות ישמרו על טריותם.
תגובות