ארבעה סוגים של נזקי ממון

קוד: 4 אבות נזיקין

סוג: הגדרה

מאת: אראל

אל:

בתורה (שמות כא - כב) יש מצוות רבות שמחייבות את האדם לפצות את רעהו אם פגע בו או הזיק לו. הדרכים השונות שבהם אדם יכול לגרום נזק לרעהו נקראות בדברי חז"ל "אבות נזיקין". אבות הנזיקין נבדלים זה מזה בגורם המיידי לנזק, ולכן גם במידת האשמה שמוטלת על המזיק, וברמת הפיצוי שהוא צריך לשלם.

מפגעים ניידים לעומת מפגעים נייחים - רמות שונות של אשמה

האשמה הגדולה ביותר מוטלת, כמובן, על אדם שמזיק בעצמו - בין אם הוא חובל בגופו של רעהו או מזיק לרכושו. האשמה נמוכה יותר כאשר יש גורם נוסף שמעורב בנזק - וכאן מתחלקים אבות הנזיקין לשלוש קבוצות:

א. בנזקי בור - שהוא כינוי כללי לכל תקלה נייחת - הגורם הנוסף הוא הניזק עצמו: הוא זה שנכשל ונתקל בגלל שלא נזהר; התקלה לא "רדפה" אחריו (בדברי חז"ל: " אין דרכו לילך ולהזיק "). ולמרות זאת, קובעת התורה, שמי שיצר את התקלה חייב לפצות את הניזק.

ב. בנזקי שן, רגל וקרן - הגורם הנוסף הוא יצור חי כלשהו, שהולך מרצונו החופשי ובאופן די בלתי-צפוי, ופוגע בניזק גם אם הוא נזהר. ולמרות זאת, קובעת התורה, שבעל הבהמה חייב לפצות את הניזק. וכאן יש דרגות שונות:

• בנזקי  שן, רגל - שהם כינוי כללי לכל נזק שגרמה בהמה במעשה טבעי, להנאתה (שן) או תוך כדי הליכתה (רגל), הגורם הנוסף הוא חי (" יש בו רוח חיים "), אך עדיין מדובר בתופעה טבעית - רצונה של הבהמה לאכול וליהנות (" יש הנאה להיזקה "), או רצונה של הבהמה ללכת (" היזקה מצוי "); במקרה זה, אשמתו של המזיק היא בינונית (אך רק כאשר הבהמה הזיקה ברשות הניזק ולא ברשות הרבים, כי ברשות הרבים מותר לבהמה ללכת ולאכול).
  
• גם בנזקי קרן - שהם כינוי כללי לכל נזק שגרמה בהמה במטרה להזיק - הגורם הנוסף הוא חי, אך כאן מדובר בתופעה חריגה יחסית, כי בהמה בדרך-כלל לא מזיקה בכוונה, ולכן אשמתו של המזיק היא קטנה יותר  (כביכול, חלק מהאשמה מוטל על הבהמה).

ג. נזקי אש נמצאים באמצע - מצד אחד זוהי תקלה דוממת כמו בור, שהניזק יכול לחזות את התנהגותה (פחות או יותר); מצד שני זוהי תקלה ניידת כמו בהמה, שתופסת את הניזק גם ברשותו הפרטית. אש היא כינוי כללי לכל חפץ שהרוח הסיעה אותו מרשות המזיק לרשות הרבים או לרשות הניזק והוא גרם שם נזק.

אפשר לתאר את חלוקת האחריות בטבלה:

	אחריות המזיק	אחריות הניזק	אחריות צד שלישי
נזקי אדם	3	0	0
נזקי בור	1	2	0
נזקי אש	1	1	1
נזקי בהמה	1	0	2

[רמז לחלוקה של הנזקים לשתי קבוצות - נזקים ניידים ונזקים נייחים - ניתן לראות בדברי רבא ( בבא קמא ה: ): " וכולהו, כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד, לבר מקרן... "; כלומר, את כל סוגי המזיקים ניתן להסיק מדין בור ומאחד הדינים האחרים; בור מייצג את כל הנזקים הנייחים, ואחד מהדינים האחרים מייצג את כל הנזקים הניידים].

רמות שונות של פיצוי

כאמור, האחריות הכבדה ביותר מוטלת על האדם כשהוא עצמו הזיק; במקרה זה, הוא צריך לפצות את הניזק לא רק על הנזק שנגרם לו, אלא גם על הצער, הבושה, ימי העבודה שהפסיד, והוצאות הריפוי (כדין חובל בגופו של רעהו ).

גם בנזקי אש מוטלת על האדם אחריות כבדה יחסית, והוא חייב לפצות את הניזק על כל אותם דברים (כדברי רמב"ם, הלכות נזקי ממון יד טז : " אש שעברה והזיקה את האדם, וחבלה בו--הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוייו ובצערו ובבושתו, כאילו הזיקו בידו:  שאף על פי שאישו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחיציו. אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם, אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו. "). אולם, במקרה שאש הזיקה לרכוש, המזיק חייב לפצות את הניזק רק על הנזק שנגרם לחפצים גלויים, ולא על נזק שנגרם לחפצים מיוחדים שהיו טמונים ומוחבאים באופן לא מקובל, כפי שכתב רמב"ם שם ט: " אכלה גדיש וכיוצא בו, והיו כלים טמונים בתוך הגדיש--אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש, חייב לשלם; היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים. "

בנזקי שן ורגל , האחריות היא בינונית - המזיק חייב לפצות את הניזק רק על הנזק הישיר, ולא על הוצאות הריפוי, הצער, הבושת והשבת; אך כמו בנזקים הקודמים, הוא חייב לשלם את הנזק כולו, וחייב לשלם בכסף או בנכסים הנזילים והטובים ביותר שיש בידיו.

ובנזקי קרן , האחריות היא קטנה ביותר - כביכול, האחריות מתחלקת בין בעל הבהמה לבין הבהמה שהזיקה בכוונה, ולכן המזיק חייב לשלם רק מחצית מהנזק, וגם התשלום הזה מוגבל - אם חצי הנזק גבוה מערכה של הבהמה שהזיקה, מותר לו לתת את הבהמה שהזיקה לניזק, ואינו צריך לשלם יותר (אמנם, אם הבהמה כבר גרמה נזקים מסוג זה בעבר, והיו עדים שהתרו בבעליה, ובכל זאת הוא לא שמר עליה והיא הזיקה שוב - כאן כל האחריות מוטלת עליו, והוא חייב לשלם את כל הנזק).

מפגעים שהם גם ניידים וגם נייחים

בהמשך הגמרא - בבא קמא ו - מתוארים מספר מקרים שבהם הנזק הוא נייד בתחילתו ונייח בסופו, כך ששני הגורמים הנ"ל מעורבים בנזק - בהתחלה היה כוח חיצוני שהסיע את הרכוש למקום אחר, ובסוף בא הניזק ונתקל בו. במקרים אלה, היה אפשר לחשוב שהמזיק פטור; אך חכמי הגמרא למדו, במידת "הצד השווה", שגם במקרים אלה הוא חייב: מכיוון שהתורה לימדה שהמזיק אינו יכול להטיל את האחריות על אף אחד מהגורמים הללו בנפרד, ניתן להסיק שהוא לא יכול להטיל את האחריות גם על שני הגורמים יחד. חכמי הגמרא הביאו 4 דוגמאות:

• אביי: אדם שהניח חפצים על גגו, ורוח מצויה הפילה אותם לרשות הרבים, ולאחר שנחו על הארץ, מישהו נתקל בהם והוזק.
• רבא: אדם שהניח חפצים ברשות הרבים, ומישהו (אדם או בהמה) גילגל אותם ברגליו למקום אחר, ונחו שם, ואז מישהו נתקל בהם והוזק ("בור המתגלגל").
• רב אדא בר אהבה: אדם שפינה פסולת מרשות היחיד לרשות הרבים כאשר היתה לו רשות לעשות כך, ומישהו נתקל בהם והוזק.
  
• רבינא: אדם שיש ברשותו קיר רעוע או עץ רעוע, ובית-הדין קצבו לו זמן להרוס אותם, והוא לא עמד בזמנים, והם נפלו לרשות הרבים, ולאחר שנחו, מישהו נתקל בהם והוזק.

בכל המקרים הללו, אשמתו של המזיק מועטה יותר מאשר באבות הנזיקין הרגילים, ולכן נראה לי שדינו צריך להיות קל לפחות כמו בנזקי בור, כלומר, הוא לא חייב לתת פיצוי על כלים, אלא רק על נזק לבהמות או לגוף.

ע"ע: אבות נזיקין - אנציקלופדיה דעת