מאת: עורכים: איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא
השמיטה היא קתרזים, הינתקות והיטהרות מהרכושנות ומהציביליזציה".
מסכת פאה עוסקת במתנות לעניים מהיבול העומד בשדה, כחלק מהמצוות התלויות בארץ, שמטרתן (בין היתר) להתמודד עם דחף הקניין והבעלות". "
השדה איננו נחשב לרכושו הפרטי של בעל השדה במלוא מובן המילה, והנכנס אליו לשם ניכוס היבול לצרכיו נכנס כאורח למקום שברכתו האלהית מיועדת לכלל האדם".
המשותף למשנה וללוק הינו שהבריאה נתפסת ביסודה כמקום של ברכת אלהים, ומתוך כך היא מהווה את קניינו. אולם עבור לוק, חסד הבורא מכונן את חופש האדם לנכס את ברכתו הפרטית מהברכה הכללית שבבריאה... עצם עבודתו של האדם בשדה היא המנכסת לו את מושא עבודתו". חופש הקניין הבלתי-מוגבל של לוק גורם בסופו של דבר לזיהום סביבתי ולהרס הבריאה, בניגוד לתפיסת הקניין המוגבלת של המשנה.
רבי נחמן מגלה בתאווה את האפשרות החיובית הטמונה בה. תוך חילוצה של התאווה מעמדתה הקלאסית כמסוכנת לבריות, הוא חושף את הגרעין הפנימי של התאווה כמחולל תנועה אצל האדם ומעורר אותו מתרדמתו. רבי נחמן מבקש את התאוה הגדולה, זו שתביא את האדם לעמדת הכיסופים האינסופיים... במרחב העצום של המיסטיקה הכללית, ראוי לייחד מקום למיסטיקה של הכסף".
במתח שבין השומט לחסיד טמונה תקוה גדולה של תיקון עולם".
ננסה להעמיד את הכלכלה על היחסים החברתיים, כאשר האמצעים החומריים מהווים כלי ומכשיר ליצירת החברה, כפי שהם אמורים להיות":
החברה - ראשונית, והכלכלה - משנית".
הגענו, אם כך, למודל חברתי כללי של קשרי גומלין דינאמיים בין משפיעים למקבלים במגוון צורות ותפקידים. ברמה הנגלית, המשפיע והמקבל הנם שתי ישויות שונות... ברמה הפנימית של המציאות, כל אחד הנו משפיע ומקבל בו-זמנית באותה הסיטואציה ממש, ולמעשה כל סיטואציה כלכלית שכזו הינה מעשה של קשר אנושי וחיבור בין הבריות"
לכל חיבור בין אנשים יש ערך מוסף, מעבר להתרחשות הכלכלית הנמדדת ביחידות תועלת". "
בפרדיגמה של משפיע-מקבל, השפע הינו דבר המתחדש תדיר, ומטרת המשחק החברתי הנה העברתו בין הפרטים ואגב כך הגדלתו".
המשפיע המתוקן הינו משפיע המחבר את העם לרמה רוחנית גבוהה יותר".
ללא קריאה לברית ולאמון, כל שיש לחשיבה הליניארית להציע הוא מלחמה מתמדת עד סוף הדורות".
בעוד שכסף הוא האמצעי המרכזי שיש לנו לפיצוי על נזק סביבתי, אנחנו מרגישים לעיתים קרובות שהוא לחלוטין לא מספיק". זו גם הדילמה המרכזית בפרק "החובל". מצד אחד הוא קובע פיצוי כספי על נזקי גוף, ומצד שני הוא "
ממשיך בהבהרת הבעייתיות שבמתן תג מחיר לאיבר אנושי, או לתופעות שלא ניתן לעשות להן רדוקציה למונחים ממוניים כגון צער ובושה". הוא דן ב"בל תשחית", במשמעות "עין תחת עין", בפיצוי על אבדן מצוה. בסופו, הוא מדגיש את החובה לפייס את הניזק. הוא רומז להזדהות בין האדם לעץ, ומתייחס לאי-הוודאות העצומה שבמערכות אקולוגיות - "
שנאת סיכון אינטואיטיבית אל מול סיכונים שאינם ניתנים לחישוב". בניגוד לסקר סטרן, "
התלמוד מזכיר לנו באופן מתמשך, שבמקרה של נזקים אנושיים או סביבתיים, כסף הנו חסר קנה מידה להשוואה עם הנזק שנגרם".
על כל יהודי להחזיק בבעלותו חברה, ולו בשביל לספק לעצמו ממלכה שיוכל לטפח מינקות לבגרות, ולהשקיע בה את אישיותו היצירתית הייחודית". "
הפוטנציאל היצירתי הטבוע בכוח העבודה של האדם הנו הנכס הגדול ביותר ומקור הכוח של הפירמה... ויש לטפחו באופן אקטיבי".
לאוקמי אילנא"). מפקירים את התוכנות הקיימות כ-Freeware לכל דורש. שוק ההון יהיה סגור להנפקות. חברות היי-טק יארגנו כנס הקהל שיעסוק בסוגיות רוחניות שונות. העובדים לא ייצאו לחופש לשנה שלמה, אלא ימשיכו לבוא לעבודה במשרה חלקית כדי ללמוד ולהתקדם, וכן יעסקו בתרומה לציבור. בשנת היובל:
העיקרון המרכזי הינו 'התחלה מחדש', והחזרת הבעלות על נכסי התשתית לכלל האנשים החיים באותה ארץ. בעולמנו המודרני, לא מדובר רק בקרקעות, אלא אף במחצבים, תדרים, רישיונות וכדומה. במילים אחרות, בשנה זו כל הזיכיונות חוזרים לעם, אשר מקבל מחדש 100% שליטה על נכסיו הציבוריים. העברת בעלות זו תגרום במקרים רבים לפירוק תאגידי ענק, דבר מבורך לדעתי מבחינה כלכלית, שכן הוא יאפשר צמיחה מואצת. גם תאגידים שונים שנבנו מהשתלטויות עויינות יפורקו, והבעלות לחזור לעובדים או למייסדים".
הדבר המקביל לשיחרור העבדים יתקיים על-ידי שיחרור העובדים מהגבלות שונות, תוך הבטחת הזכויות השונות שצברו במהלך השנים... כל האופציות ייעשו ברות מימוש".
גם בעלויות על קניין רוחני (פטנטים רשומים) צריכים לפוג במהלך השנה. דבר זה יאפשר צמיחה של חברות חדשות שיוכלו להשתמש בקניין הרוחני לצורך פיתוחים חדשים".
רעיון היובל מתייחס אך ורק לקרקעות, וגם רק לאלו של ארץ ישראל בגלל קדושתה, אולם ניתן לראות בו מקור השראה גם לחומרי גלם ואמצעי ייצור אחרים... יש לחלק מחדש את אמצעי הייצור ולאפשר לכולם לפתוח דף חדש בתחרות ביניהם. בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל כי הם רכוש ואינם אמצעי יצור, וגם הבעלות על רכוש פרטי איננה פוקעת ביובל" (עמ' 244) . לגבי שמיטת חובות - בן-איש-חי התקין, שהפרוזבול יחול רק על הלוואות עסקיות, אך הלוואותיהם של בעלי חובות עניים אכן תישמטנה.
הצדקה הגדולה ביותר איננה הפילנטרופיה המצדיקה את העוני, אלא שיקומו של העני ושילובו במסגרת העשיה והייצור". "
על הציבור לעודד משקיעים ויזמים להשקיע את כספם בארץ על-ידי הקלות, אשראי נוח וכדומה. אולם כל אלו חייבים להיעשות תוך כדי התנייה ופיקוח של הציבור על המשקיעים שאכן השקעותיהם תורמות לחברה ומועילות לכלכלת המדינה".
הציבור עוסק בחפצא של העוני, והיחיד חייב לטפח את חובת הגברא על-ידי נדבת ליבו".
צרכים מקובלים, שרוב מוחלט של האוכלוסיה אינו יכול בלעדיהם, ייחשבו לדברים הכרחיים. צרכי העני המינימליים הם מזון, מלבוש, מדור, מרפא ומורה... אולם יש לקחת בחשבון גם את הפערים בין עניים לעשירים. מדיניות כלכלית המביאה לעלייה ברמת החיים הכללית, אך גם להעמקת פערים במקביל, איננה נחשבת להצלחה כלכלית אמיתית בראי התורה. עדיפה רמת חיים נמוכה יותר, בתנאי שהפערים יהיו עמוקים פחות".
הלכה זו יכולה לשמש כמקור
השראה לאחריות הציבור למנוע אוירה פסיכולוגית של עוני... הנובעת מפערים עמוקים בחברה ומפערי שכר עצומים..."
ההגיון מחייב שאין לדרוש מהעשיר יותר ממחצית הכנסותיו, שכן לא מתקבל על הדעת שרוב הכנסותיו של האדם תילקחנה ממנו, אפילו אם בין המטרות ישנה מטרה חשובה כצדקה".
חובתו של היחיד היא היחס האישי, החם והלבבי, והממסד מוגבל בתחום זה".
השיעבוד הוא לעתים קרובות תוצאה של סיטואציה כלכלית מסויימת, ושל חתימת חוזה 'מרצון' במצב של חוסר ברירה... ולא דווקא פרי עמלו וכשרונותיו של העשיר". "
חוקי הקרקע, גאולת העבד, השמיטה והיובל באו למנוע את מצב הירושה הנצחית, בו דורות של בני אדם נותרים משועבדים וחסרי רכוש. לכן הם כתובים מידה כנגד מידה לעומת הנעשה בבראשית מז: כל שבע שנים (רעות?) העבד יכול להשתחרר, והחובות שעלולים להביא אדם לשעבד את עצמו יימחקו; כל חמישים שנה הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים; במקום המיסים לטובת המלך, כל אדם מחוייב למיסוי ברמה זהה ללויים ולעניים; וכמובן הלויים והכהנים עצמם, אשר במקום להיות בעלי הקרקע היחידים - הם מחוסרי הקרקע היחידים, והם נמצאים למעשה במצב של גרות מתמדת. כך מופרדת הסמכות הדתית מהכוח הכלכלי (הרי הלויים עצמם הם מורי העם, והכהנים הם המשרתים בקודש). מעבר למצוות עצמן, יש לשים לב להצדקה שניתנת להן. האדמה איננה שייכת לבני האדם, לא כפרטים ולא כקולקטיב, אלא לה' לבדו. ה' הוא מלכו של עם ישראל, ויש לכך משמעות קניינית ממש. משמעות קניינית זו באה לידי ביטוי בשנת השמיטה... כך למעשה החליפו בני-ישראל שליט ובעלים ארצי, פרעה, בשליט ובעלים אלהי... כל אדם מישראל קיבל חלקה שהוא חי עליה במעמד של 'אריס' ביחס לאל, אבל ביחס לשאר בני האדם הוא מחזיק בה לחלוטין. יותר משהאדם הוא בעליה של הקרקע, הרי שהקרקע היא הבעלים שלו, והוא זה שאסור לו להפקירה ולמכרה. אם הוא נאלץ לעשות כן, הרי שעליו או על משפחתו מוטלת החובה לגאול אותה, והוא ישוב אליה עם היובל. כלומר, היובל, לו באמת היה ממומש, היה יוצר מצב שבו בכל דור חוזר הרכוש הפרטי לבעליו המקוריים, ומהלך צבירת הרכוש היה מתחיל מהתחלה. כך... אסור למכור אדמה כלל, אלא מותר לכל היותר להחכירה עד היובל. מכיוון שהתחלה זו נשענת על מצב ראשוני שבו הנכסים חולקו בהגרלה לפי גודל השבטים והמשפחות, הרי שנוצר כאן מצב של שוק שבו מספר גדול של שחקנים בגודל שווה... מתחרים זה בזה באופן הוגן, מבלי שלמישהו יש יתרון מסויים בגודל, בין בקרקע בין בהון". "
עוד גורם מרכזי שאמור לשמור על השיוויון הזה הינו הוראה קבועה של החוקים, כפי שמצווה מצוות הקהל המתקיימת בחג הסוכות של שנת השמיטה. הוראה זו של החוקים לכולם יוצרת מצב שבו כולם כולם יודעים את זכויותיהם, ועל כן קשה הרבה יותר להונות אותם. חוקים אלה תקפים גם לגבי הגר, גם אם איננו מישראל. כך מונעת התורה 'מירוץ לתחתית' של קבוצות חלשות בעם ישראל". "
ככל הנראה, חוקי היובל לא קויימו מעולם, ואין ביקורת על אי-קיומם. לעומת זאת, אי-קיום השמיטה בימי בית ראשון נתפס כאחד החטאים המרכזיים של יהודה שהביאו לחורבן הבית... גם שחרור העבדים". נחמיה קיים את מצוות שמיטת חובות: בניגוד ליוסף, הוא לא שיעבד את העם אלא שיחרר אותם. גם בימי בית שני התקיימה מצוות השמיטה, וכתוצאה מכך היתה בעם ישראל שכבה גדולה של איכרים זעירים בעלי קרקעות (בניגוד לארצות אחרות, בה היו מעט בעלי הון והרבה חסרי רכוש). הם היו תומכי בית שמאי, והתנגדו לביטול השמיטה ע"י בית הלל. "
הדרישה לשמר את הלכות השמיטה באה דווקא מלמטה. ברור שהלכות האלה שמרו על מצב שבו לקבוצה רחבה מתוך האוכלוסיה יש מידה מסויימת של בעלות על אמצעי הייצור, ועל כן יש לה מידה רבה יותר של חירות כלכלית באופן יחסי לאימפריה הרומית, וכמובן שיש לכך השפעה גדולה גם על היכולת והרצון להיאבק על החירות הפוליטית". המצוות אמנם לא קויימו בתקופת הגלות, אולם נשארו להם שרידים פורמליים, וגם עקרוניים - מצוות צדקה, החובה לקיים קופת צדקה, והזכות לכפות על הצדקה. "
גם באופן תיאורטי, היובל איננו יכול להתממש כיום. הרי איש לא יודע את נקודת ההתחלה ואת נחלותיהם של כל בית אב בעם ישראל, מה גם שבמדינת ישראל לא חיים רק יהודים. יתרה מזו, במשק המודרני הקרקע החקלאית היא אמנם משאב חשוב, אבל היא איננה המשאב המרכזי כפי שהיתה בימי המקרא או בימי בית שני... המשאב המרכזי כיום הינו הון שבאמצעותו ניתן לקנות קרקע ומשאבים אחרים...". ""
מס ירושה, שיגביל את מעבר ההון מדור לדור, הוא מנגנון מדיני חיוני לחלוקה מחדש של אמצעי הייצור ושל הכוח הכלכלי". "
הצד השני של היובל המקורי הנו החזרת האדמות ליורשי בעליהן... טוב יהיה שהמיסים יעברו לניהולה של המדינה או שיכוונו למטרות ברורות. המדינה צריכה לפעול להגשים את מטרות היובל... לקיחה מהעשירים והעצמת העניים... קירובם לממוצע... האמצעי הראשון והחשוב ביותר למטרה זו הינו חינוך איכותי והשכלה... כאשר המימון ציבורי, אזי העני לומד בחינם וקיימת אפשרות לניידות חברתית... מנגנון נוסף: חוק הדיור הציבורי...".
אופיה הייחודי של הנתינה, כפי שעוצבה בקרב חכמי א"י, מתחדד על רקע ההשוואה לעולם ההלניסטי והרומי... חז"ל הציבו את העני, ולא את העיר, כמוקד הנתינה. הנתינה אצל חז"ל מתאפיינת בתפישה לפיה אין מקום לתודה והחזרת טובה מצד העני, הזכאי למתנות העניים או לצדקה בדין ולא בחסד. לפחות בחלק מהמתנות ניסו חז"ל להגביל את הנטיה הטבעית לתת מתנות לקרובים ומכרים. כמו כן, כל אדם שיש בידו רכוש קרקעי ויבול כלשהו, חויב לתת ממנו לעניים. בנוסף, הודגשה הנתינה בסתר, לעומת הכבוד שמקבל הנותן".
החובה לעזור לנזקקים היא בראש ובראשונה חובה פרטית. היא איננה שוללת את החובה הציבורית, אבל אסור לה לבוא במקומה".
ישנה חובה לסייע באופן סלקטיבי למי שזקוק לסיוע. יש חובה לפעול כדי שמי שזכאי לסיוע יקבל אותו, ולא רק לחכות שהנזקק יתבע. בתחומים שבהם היעדר סיוע, או הצורך בבדיקת זכאות, גורמים לסכנת חיים או לצער פיסי, יש לסייע באופן אוניברסלי. יש להימנע ככל הניתן מלבייש את הנזקקים בעת בחינת הזכאות שלהם לסיוע. הדרך העדיפה היא סיוע שימנע כניסה למעגל העוני... לכן, סיוע אוניברסלי, אף שאינו חובה, הוא הדרך העדיפה. אך כאשר יש קושי לעמוד בו, ניתן להסתפק במינימום". כמו כן, עדיף לנסח את החוקים הקשורים לרווחה במונחים של חובה ולא זכות .
עלוני השבת למיניהם מלאים במאמרים על צדק חברתי בהלכה, אבל אין שם את הלהט והדבקות הדתיים שיש בתפילת מנחה בעת הקמת מאחז לא-חוקי על אחת הגבעות". "
יש מתח מסויים בין ההתחדשות החברתית לבין הרוחניות, בין 'תיקון העולם' לבין השיגעון הדתי... שאינו מעוניין בעולם אלא רק באלהים". "ואהבת לרעך כמוך" - רש"י מתלבט אם "רעך" הוא ה' או אדם; מכאן שהיחס לזולת הוא בבואה של היחס לה'. שני השעירים ביום הכיפורים מסמלים את שני חלקי היצר הרע - אחד יש לחבר לה', ואת השני לזרוק לעזאזל. ע"פ הזוהר, העיסוק החברתי נועד לא רק לתיקון העולם אלא גם להתחבר למה שמעבר לו, אל הנצח. תלמידי-חכמים נקראו "בנייך" כי הם עוסקים בבניינו של העולם הזה, ודווקא מתוך כך זוכים לחיי נצח. נתינה לעני יכולה להיות לא רק מעשה של חסד חומרי, אלא גם מעשה רוחני של ענווה כלפי ה', שהרי העני הוא אבטיפוס של המין האנושי. כולנו עניים וסופיים ולכן כולנו ראויים לחמלה. "
הניסיון לפתור את הבעיות בפועל הינו תעודת הרצינות והבגרות לכך שיש לך מודעות חברתית-אלהית. ייתכן והעולם משתפר כתוצאה מהמאמצים המוסריים שלך, אבל זו צריכה להיות פעולה מתוך ענוה". לב המאמר: "
המגע עם הקודש באמצעות העבודה עם המציאות".