הערות

מאת: דוד

אל:

[1] [ ובשאילתות דרב אחא משבחא ז " ל בפרשת קדושים תהיו מצאתי כלשון הזה , ומאן דלא קאים מקמיה רבנן מוקמינן ליה בעל כרחיה למעבד יקרא דאורייתא , אביי כי הוה חליף ואיכא סבי דביתיה ולא מצו קיימי יהיב להו ידא וקיימי , רבה שדר שליחא קימה ומוקמי לציבורא , רב נחמן משדר גוזמאי , כי מטי אמר להו אי לאו תורה כמה נחמן כי אנא קיימי בשוקא , וכי קיימיתו לאו מקמאי קיימיתו אלא מקמי תורה קיימיתו . עד כאן לשון השאילתות .]

[2] וכן נמי ר ' חנינא בן דוסא היה עני והיה מסתפק בקב של חרובין מערב שבת לערב שבת , וזה היה לו דרך חסידות כדי שינחול העולם הבא משלם , וכן אמרי בפרק  הרואה ( ברכות סא , ב ) אמר רבא לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמורי או לרשיעי גמורי , אחאב בן עמרי העולם הזה ר ' חנינא בן דוסה העולם הבא , וכבר הזכירו בפירקא דחסידי בתעניות שלא . רצה ליטול כלום ממה שנתנו לו מן השמים מחלקו לעולם הבא , כדי שישאר חלקו כולו קיים , כן הזכירו בר ' שמעון בן חלפא בבראשית רבה וכן בר ' אלעזר איש ברתותא בתעניות , זו דרך חסידות בעלמא . ויש מפרשים כי שמאי היה בנאי ממה שאמרו בפרק שני דשבת דחפו באמת הבנין שבידו , ושמעון הפקולי עושה צמר גפן שקרוי פקולא ולזה קראו פקולי , ר ' יוחנן הסנדלר עושה סנדלים . וכן מצינו שגדולי התנאים היו ר ' מאיר ור ' יהודה ור ' יוסי , והיו כולם בעלי מלאכה . ר ' מאיר בפרק קמא דעירובין כשבאתי אצל ר ' ישמעאל אמר לי מה מלאכתך אמרתי לו לבלר אני , וכן במדרש קהלת ר ' מאיר הוה כתבן טב מובחר והוי לעי תלת סילעין בכל שבת והוה אכיל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרנתא לרבנן . ר ' יהודה , בפרק הנודר מן המבושל ( נדרים מט , ב ) ר ' יהודה אזיל לבי מדרשא , שקיל גולפא על כתפיה , אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה , פירוש שהיו הכל יושבים על גבי קרקע והוא יושב דרך כבוד על גבי חבית שהיה מעביר ממקום למקום בשכר . ( רשב " ץ מפרש את המקום הזה כפשוטו - צורה הכי לא נוחה לשיטתו , פרוש רש " י יהי יותר נוח לו לפיו ר ' יהודה לא עסק בסבלות , הוא רק הביא חבית כדי לשבת עליה ואמר " מלאכה " על דרך הדמיון , מהרש " א הולך יותר רחוק , לדבריו " מלאכה שמכבדת " מעין התנצלות על כך שמעשיו לא תאמו לנאמר בקידושין ע , א , כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה - מלאכת משא מותרת כיון שמכבדת ) ור ' יוסי , בפרק במה טומנין אמר ר ' ישמעאל בן ר ' יוסי אבא שלחא הוה , פירוש מתקן שלחין . וכן נמי באמוראים היו בהן בעלי מלאכה . בפרק ערבי פסחים ( פסחים קיג , ב ) כגון רב חנינה ורב אושיא דאושכפי נינה ואזלי לשוקא דבי זונות ומסיימי להו מסאני ולא סלקי עינייה לאיסתכולי בהו , וכדמיאן ימיאן הכי בחייהון דרבנן קדיש דארעה דישראל . ובתלמוד ארץ ישרא ל ( שביעית פ " ד ה " ב ) ר ' אבא בר חנינא הוה מחייט וכו '. ר ' פפא הוה שתלא , וכן רב ביבי בר אביי . ובפרק הפועלים ( מ " ב צ " ג , ב ) ר ' אחא סבולה הוה מעביר חיותא , פירוש שהיה רועה בשכר . ובירושלמי פרק הגוזל ומאכיל ( ב " ק פ " י ה " י ) אבא הישיעה איש טריא הוה קצר , פירוש כיבס אבל מה שאמרו ז " ל בפרק מי שאחזו ( גיטין סז ב ) רב יוסף מעסק בריחייא ורב ששת מעסק בכשירי , אמר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה , לא מוכח מהתם דבעלי אותה מלאכה היו , אלא שכשהיו חולים מאותו חולי היו מתרפאין באותה מלאכה על ידי זיעה , וכן ניראה מדברי רש " י ז " ל , והיו משבחין מפני זה המלאכה . וכן נמי בפרק קמא דקידושין ( מ א ) רב כהנא היה מזבן דיקילי , ההיא מטרוניתא וג ' אמר ליה מי גרס לי לאו ענייותא יהב ליה שיפה דדינרי . וכל מה שהביא הרב ז " ל קרנא תהי  חמרא ירב הונא דלי דולל בפרק בתרה דכתובות ( קה , א ), אלא שכתוב היפך הגרסות שלנו . שכתב רב הונא מהי חמרא וקרנא דלי דדולא .

[3] [ שזה לשון ניאות , כדאמרינן בפרק קמא דיומא שהנשים נאותות בהם ומפרשינן התם רוחצות או מתקשטות , ואמרינן בפרק בני העיר בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש ואין נאותין בהם , ובמשנת שקלים ( פ " ז מ " ז ) ומייתו לה בפרק הקומץ רבה תנן על המלת ועל העצים שהכהנים נאותין בהם , וכן עד שיאותו לאורו ואחרים הרבה , ובירושלמי פרק קמא דתעניות ובפרק בתרה דיומה יש נאות בחלומו והוא המשמש בחלומו וראה קרי .]