ניסיון להסביר את הפיצול ואת שורש הבעיה בהיתר עסקא

מאת: אראל

אל:

בדבריך העלית שתי בעיות בהיתר עיסקא:
א. גובהם הרב של דמי ההתפשרות.
ב. הכללת "עסקים" שונים בחישוב הרווחים, כמו חיסכון שכ"ד וקניית רכב.

לעניות דעתי, שתי אלו אינן הבעיות העיקריות. אילו באמת היה מדובר בעיסקה הוגנת, שבה יש סיכוי שווה לכל צד להרוויח ולהפסיד, לא היתה כל חשיבות לגובהם של דמי ההתפשרות, ולא היתה כל בעיה להכליל את כל עסקיו של הלווה בחישוב הרווחים.

לעניות דעתי, הבעיה המוסרית בהיתר עיסקא היא אחרת - הבעיה היא שמניחים מראש שהלווה הרויח בעסקיו, ולא נותנים לו כל אפשרות מעשית על-מנת להוכיח את ההיפך (הוא צריך להביא שני עדים שאחד מהם הוא הרב, או להישבע כאשר בית הדין קובע שהוא פסול לשבועה, וכיו"ב תנאים בלתי אפשריים).

בכל שאר דיני ממונות, השופטים פוסקים על-פי העובדות כפי שהן נראות להם, ועל-פי הראיות שהצדדים מביאים לפניהם. במקרה זה, השופטים בכלל לא מתעניינים בעובדות ובראיות; הם כבר יודעים מראש שמטרתם היא לפסוק נגד הלווה.

פעם עשיתי ניסוי: שאלתי כמה תלמידי חכמים, ביניהם לפחות אחד שהוא גם דיין בדיני ממונות, איך צריך לחלק את ההפסדים במקרה מעשי נפוץ למדי של "עיסקא" (הלוואה למימון לימודים), כאשר המלוה סומך על הלווה וכל העובדות ידועות. הם לא ידעו מה לענות לי. לא קשה להבין למה - מבחינתם זה בכלל לא משנה איך צריך לחלק את ההפסדים, שהרי הם כבר ידאגו, בכל דרך אפשרית, שהמלווה יקבל את הריבית, והלווה לא יוכל להוכיח שהפסיד.

העמדה הזאת ידועה ואף התפרסמה בגלוי בכמה מאמרים תורניים: השופטים פוחדים שהלווה יזכה במשפט, כי הם חוששים שהבנקים לא ירצו יותר להשתמש בהיתר עסקא, ואז הדתיים לא יוכלו יותר להפקיד כספים בבנק. גם אם נאמר שהמטרה הזאת היא חשובה כשלעצמה, עדיין אין היא מצדיקה את הגישה שמחליטה מראש לפסוק נגד האמת.

זו לדעתי הבעיה העיקרית - עיוות דין ופגיעה בחלשים, שנובעים מכניעה לכוחם של הבנקים.