"הרוב קובע" - האמנם?

מאת: דוד אקסלרוד

אל:

בהקשרים שונים ובצורות שנות נשמעת תכופות הטענה: "הרוב צודק. עצם היותה דעה כלשהי רווחת מעיד על סבירות גבוה יותר שהיא הדעה הנכונה".

האם זה כך? האם יש סיבות עיוניות להניח את זה?

עבור רוב בני אדם זה אכן טיעון משכנע. אך עבורנו זה לא יכול לשמש טיעון אלא רק סיבה לעיון, כי הרי אי אפשר לומר הרוב צודק כי הרוב צודק.

קודם כל הבה נבהיר שלא קיים דבר כזה - פעולה מחשבתית משותפת. בני אדם חושבים כל אחד לחוד, ואפילו מה שאנו רגילים להתייחס אליו כפרי מחשבת קבוצה, אינו כן. כי חמשה אנשים שפיתחו רעיון מה ביחד, אינם כחמשה אנשים אשר הרימו משא ביחד, אלא כחמשה אנשים אשר כל אחד מהם נשא את המשא חלק של הדרך ומסר לחברו, אך בכל שלב ושלב הפעולה נעשית על ידי יחיד.

לכן הטענה "הרוב צודק" פירושה למעשה הוא - "הרוב בורר מבין דעות היחידים את הנכונה ביותר ופוסל את המשובשת". כדי לבחון האם זה נכון צריך לענות על שתי שאלות:
1. מה הם גורמי טעות אצל יחיד,
2. האם קבלת דעה על ידי רבים מסלקת אותם גורמים.

על כל פנים, כבר ניתן לקבוע שלגבי דעה חדשנית לחלוטין טענה זו לא שייכת כלל.

גורמי טעות אפשר לחלק לשני סוגים:
* עיוני - הבא מחוסר ידעה או\ו נתונים או אפילו עייפות, חוסר ריכוז או רשלנות, וגם חוסר כשרון. בדרך כלל כאשר מגלים לאדם טעות מסוג זה הוא לא מתעקש כל כך והרבה יותר קל לו להודות על האמת.
* רצוני - אדם מחליף מצוי ברצוי לפי הטית-הטעית לבו. למה זה קורה - נושא לפי עצמו, אך ניתן לקבוע - אנשים נוהגים לקבל דעה לא כי ראו שהיא נכונה יותר אלא כי מתאימה יותר לרצונם. זה סוג הטעות אשר אדם מתקשה להודות בטעותו בדרך כלל.

האם היות דעה מקובלת על הרבה אנשים מבטיחה שהיא נקייה מטעויות? הרי הרוב מורכב מיחידים הרבה, וכל אחד מהם מועד לאותם טעויות? אף על פי כן, כאשר הרבה אנשים בודקים דעה, הם בדרך כלל יגלו טעויות מסוג ראשון, כי לא טועים כולם באותם דברים, וכפי שציינתי, בטעות מסוג זה קל יחסית לאנשים להודות. וזה כמובן במידה ורמה עיונית של דעה תואמת לרמה עיונית של הציבור המקבל.

טעות מסוג שני, טעות הבאה מתוך הטית-הטעית הלב, לאו דווקא תתגלה בעקבות ביקורת של רבים, כי אם הרצוי אשר הטה את המחבר הראשון הוא הרצוי של המבקר, הוא עלול לטעות כפי שטעה המחבר.

במלים אחרות, אם נטיית הלב של מחבר הדעה היא נטית הלב של רבים, הרי הוא אומר להם את מה שהם רצו לשמוע, וטעותו שנטיית לבו גרמה תהיה טעותם, ויתקשו לשמוע תוכחות של יחידים כפי שזה אופייני לבעלי טעות מסוג זה.

לסיכום. דעה שהתקבלה על ידי רבים בדרך כלל תהיה נקייה מטעויות עיוניות (אם רמה עיונית של דעה תואמת לרמה עיונית של הציבור המקבל) וחלק מטעויות רצוניות -שיהיו זרים לציבור המקבל. פירושו- עדין יש אפשרות של דעה מוטעית.

והלא עינינו רואות שלא פעם מיליוני אנשים הלכו אחרי דעות מופרכות כמו נצרות אשר אותה אפילו נוצרים עצמם לא ניסו ליישם, כי נאמר בה את אשר רצו לשמוע - אפשר להיות חוטא ורצוי לפני הבורא, דרוויניזם - אשר הייתה מופרכת תמיד אך מעת גנטיקה סתירתה ברור, ובכל זאת היא בכל בית ספר, כי נאמר בה את אשר רצו לשמוע- אתה סך הכל קוף מפותח ולכן לא חייב להיות יותר מדי מוסרי. הכי מובהק קומוניזם - מאות מיליונים רצו לשמוע שהם יכולים לקחת לעצמם ממי שיש לו יותר, וניסו במשך עשרות שנים ליישם את האיוולת בדם ויזע עד אשר לא נישאר לאף אחד כלום.

והדבר אינו סוד לאף אחד, אפילו חסיד שוטה של "דעת הרוב" לעולם לא מביא טענת "רוב" טיעון ראשון, אלא אחרון, כשכלו כל השכנועים. היינו בדיעבד, בלית בררה. למעשה כל מחשבת אנוש מיסדת על "לית ברירה". עמוק ביסודות תרבות אנושית נמצאים "הנחות יסוד" (אקסיומות) - להם אין ראיות וסימוכין, ולא נמנע שהם לא תמיד נכונים, אלא אין ברירה, צריך להתחיל משהו, ואדם לא בורא יש מאין.

לכן, לקבל דעה רק מפני שהיא דעת הרוב אפשר רק אם אין אפשרות אחרת להכריע מהעדר נתונים לדוגמה, והברירה אחרת היא להפסיק לפועל.

הקדמה ליד החזקה לרמב"ם

אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל.

לנען הדיוק זה לא ממש כך. אנו יודעים שהיו כמה קבוצות שלא הסכימו. נכון יותר לומר: כל שהסכימו עליהם נקראים ישראל. זו דוגמא מובהקת של קבלת דעת רוב מהעדר כל ברירה אחרת. הרי לא הוגדרה באף מקום (גם בגמרא) סמכות כזו - הסכמת כולם.

זה בכניסה לגלות. וגם ביציאה:

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד הלכה יא

...נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.

שוב, מהעדר כל אפשרות אחרת. ולמה ההבדל הזה "הסכימו עליהם כל ישראל."ו "הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל". כפי שציינתי - רמה עיונית של דעה נבחנת צריכה להתאים לרמה עיונית של ציבור המקבל.