בימינו מתרבים הארגונים להלוואה בלי ריבית לנזקקים. זוהי כמובן תופעה מבורכת, המהווה קיום של מצוות התורה " והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו ". אך יחד עם זאת, יש לשאול מספר שאלות:
א. האם לריבוי הגמ"חים יש גם השלכות שליליות?
ב. האם הגמ"חים מנוהלים ברמת המקצועיות הראויה?
ג. מה ניתן לעשות לשיפור המצב הקיים?
מטרתו של מאמר זה היא לעורר את הציבור לדון בשאלות אלו, על-מנת לקיים את מצוות ההלואה-בלי-ריבית באופן שלם ומהודר יותר.
על הפסוק " אם כסף תלוה את עמי " [שמות כב,כד] פירש רש"י על-פי המכילתא, "כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהן", כלומר - שחייבה התורה להלוות לעני בשעת דוחקו, ואמנם מוני המצוות מנו מצוה זו כמצוה בפני עצמה [ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה קצז, וספר החינוך מצוה סו], וביארו שם גודל מעלת מצוה זו, שהיא גדולה מן הצדקה, כיון שעל ידה מתחזק העני ואינו מגיע לצורך ליטול מן הצדקה. ואף מצינו בתורה שגינתה את הנמנע מלקיים מצוה זו מפני החשש שמא יפסיד את מעותיו ונקרא " בליעל " משום כך [דברים טו,ט].
וכן מצינו בחז"ל, שיגעו הרבה, ותיקנו תקנות מיוחדות, ע"מ שלא תנעל דלת בפני לווין [ב"ק ח,א], וכל זה מפני שראו בזה צורך גדול מאוד.
ובדור שלפנינו, ראה רבינו החפץ חיים צורך לחזק ענין גדול זה, וחיבר לשם כך את ספרו "אהבת חסד", שרוב ענינו לעורר את המון העם להלוות מכספם לנצרכים, ולהקים גמ"ח בכל עיר ועיר.
ואמנם בימינו אנו, רואים מודעות גוברת והולכת לענין זה של גמ"ח ע"י הלואת מעות לנצרכים לכך, הן ע"י קרנות גמ"ח, והן ע"י הלואות הניתנות מאיש לרעהו. ולנגד עינינו ממש אנו רואים את התממשות הפסוק " עולם חסד יבנה " [תהילים פט,ג].
וכל המתבונן בדבר, רואה את גודל התועלת בהלואות אלו, אשר בסיועם הוקמו רבים מהיכלי התורה, כבתי כנסת ותלמודי תורה, ישיבות וכוללים, ועוד, ואשר בעזרתם ניצלו נפשות רבות של אנשים שנזקקו לטיפולים רפואיים שונים להצלת חייהם. כמו כן ידוע לכל, שבתים רבים הוקמו בישראל תודות לאפשרויות הגדולות הקיימות היום להשגת הלואות גדולות, ובכל אלו הובטחנו ע"י חז"ל שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב [פאה א,א].
אמנם מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שמנגד ישנם גם השלכות רבות לא רצויות הנגרמות מריבוים של הגמ"חים, ואשר חובה עלינו לתת את הדעת היאך למנוע, או לכל הפחות להפחית, את התפתחותם של תולדות אלו.
היות ולענ"ד יש בידי מספר רעיונות אשר יוכלו בסיעתא דשמיא לסייע ולהמעיט את התולדות השליליות מרבוים של הגמ"חים, ראיתי חובה לעצמי לעשות את המעט שביכולתי, והוא להעלות על הכתב הן את חששותי והן את הצעותי, ולהביאם לפני בעלי החסד העוסקים במצוה רבה זו " ותן לחכם ויחכם עוד " [משלי ט,ט].
הדברים נכתבו לאחר מחשבה רבה, והתיעצות עם ת"ח מופלגים, כמו כן השתדלתי למצוא בדברי חז"ל המפוזרים במקומות רבים את דעתם על הדברים הנוגעים לדברי, ואני תפילה שלא תצא תקלה מתחת ידי, ושיהיו דברי לתועלת הרבים.
ממנהגו של עולם, שפעמים רבות נצרך האדם, בין עני ובין עשיר, למעות למשך זמן מסוים, בעבור צרכיו השונים, אם לצורכי מסחר, אם לצורכי רפואה, ואם לצרכי ביתו כריהוט וכדומה, וכונתו לפרוע את הלואתו לאחר זמן, כשישתכר סכום זה מעסקיו, או ממקום אחר, ונצרך הוא לאדם שילוהו מעות עד אותו זמן.
ולזאת נצטוינו בתורה, שילוה האדם לחבירו בשעת דחקו, ואף הוזהרנו שלא ליטול על כך שום רווח, והוא מאמר הכתוב " את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך " [ויקרא כה,לז] ונכפלה אזהרה זו בכמה מקומות בתורה ובנביאים, ורק לנכרי הותרנו להלוות בריבית, שנאמר " לנכרי תשיך " [דברים כג,כא].
ומצות ההלואה ענינה אחד עם מצות הצדקה, ועל כן מצינו בתורה שציותה על שתי המצוות בפרשה אחת, ובפסוק אחד נאמר, הן על הנתינה לעני די מחסורו, והן על ההלואה לאדם בשעת דחקו, " פתוח תפתח את ידך " [דברים טו,יא].
והנה מצינו בחז"ל, שהטילו חובה על כל עיר ועיר, להקים בה קופה של צדקה, כשעל כל אחד ואחד מבני העיר מוטלת החובה לתת מכספו לקופה, ואף יש כח ביד הגבאים הממונים על הקופה לקבוע קצבה כמה מוטל על כל אחד ליתן, וממנים על קופה זו גבאים נאמנים הממונים על הגביה מכל בני העיר, ועל החלוקה לעניים [ב"ב ח,ב], אולם למצות הלואה לא מצינו בחז"ל תקנה להקים קופה מיוחדת לכך, וכל אחד ואחד עפ"י שיקול דעתו היה מלוה לחבירו. וסוגיות רבות בש"ס נקבעו על הלכות הלואה בפרטי הדינים הרבים, כגון החילוק בין מלוה על-פה למלוה בשטר, ודיני השעבודים, ודיני הטוען ונטען שבין הלוה למלוה ועוד.
אמנם בדורות האחרונים, נתיסדו במקומות רבים קופות גמ"ח שענינם מעין קופה של צדקה, כשבקופות אלו נאספים מעות לצורך הלואה לנזקקים לכך, וגבאים ממונים על קופות אלו לנהלם ביושר ובנאמנות. ורבינו החפץ חיים טרח ויגע רבות על מנת להגביר את המודעות לכך, ולייסד בכל מקום ומקום קופת גמ"ח, כמו שנתבאר בספרו "אהבת חסד".
בקופות אלו, היו רובם ככולם של הכספים כספים שהוקדשו אך ורק למטרה זו, ולא כספים שהופקדו לתקופה מסוימת בלבד. פעמים רבות אף נמצאו אנשים אשר ביודעם את גודל נחיצות הדבר נתנו בצואתם חלק גדול מנכסיהם לקרנות הגמ"ח, על מנת לזכות בעשיית חסד בממונם גם לאחר מותם.
אמנם בדורינו, החלה התעוררות גדולה מאוד, להפקיד בקופות הגמ"חים כספים המונחים למשמרת לצרכים עתידיים, כגון כספים המיועדים לימי זקנה, או לצורך קניית דירה, או נישואי ילדים וכדו', ובאופן זה גדלו סכומי הכסף בקופות הגמ"חים במידה משמעותית, ובזה נעשו הגמ"חים כתחליף לבנקים, כשההבדל הגדול צביניהם הוא הקמתם וניהולם ללא מטרות רווח.
ההתעוררות להנהגה זו נעשתה ע"י הגברת המודעות לנחיצותם וחשיבותם של הגמ"חים, ע"י הדפסת קונטרסים המעוררים לענין זה, וכן ע"י כתבות רבות בעיתונות החרדית. וכל זאת בעידודם של גדולי התורה בע"פ ובכתב [הרב הלל קופרמן שליט"א הדפיס דברי התעוררות לענין זה בסוף ספרו החשוב "אוצרות הש"ס"].
מלבד ההכרה בחשיבות הענין ובגודל המצוה, ישנם אנשים רבים המעדיפים להפקיד את כספם בקופות הגמ"חים, ולא בבנקים, מתוך רצון שלא להחשף לפיקוחם של שלטונות המס, וגם גורם זה מהוה סיבה לגידול הרב שהיה בשנים האחרונות בסכומי הכסף המופקדים בקופות הגמ"חים.
הפקדת כספים פרטיים בגמ"חים, מחייבת כמובן את מנהלי הגמ"חים במשנה זהירות בכל פעולותיהם, שכן כל זמן שרוב הכספים בגמ"ח הינם כספי צדקה אין כ"כ חשש שמא יאבד הכסף מחמת חוסר יכולת של הלוה לפרוע את חובו, אולם בעת שרובם של הכספים הם כספים פרטיים הדבר מצריך הקפדה יתירה.
במקביל לפריחתם של קופות הגמ"ח הרבות, ישנם עדיין כספים רבים הניתנים בהלואה מאדם לחבירו או לקרובו באופן ישיר, הלואות אלו ניתנות בדרך כלל לתקופות ארוכות יותר, ולעיתים אף ללא ערבים, מחמת ההיכרות שבין הלוה למלוה, והנאמנות שביניהם.
לאור האמור, הנצרך כיום לקבל סכום כסף בהלואה, הן למטרה ציבורית, והן למטרה אישית, יכול להשיגה בקלות יחסית, ובפרט בשנים האחרונות, בהם הוקמו עשרות רבות של גמ"חים חדשים, כשחלקם מיועד לכלל הציבור, וחלקם מיועד לציבור מוגדר, כגמ"חים שכונתיים, או גמ"חים המיועדים לבוגרי ישיבה מסוימת וכדומה.
כמובן מאליו, לכל גמ"ח ישנם נוהלים משלו בדרך הלואת הכספים, הן במספר התשלומים והן בסכום ההלואה, ועוד פרטים רבים, אולם ישנם קוים כלליים משותפים לאופן ניהולם של רוב הגמ"חים.
ההלואות הניתנות למנהלי מוסדות וארגונים שונים, הם בדרך כלל הלואות של סכומים גדולים, לתקופות ארוכות יותר מההלואות הניתנות לאדם הלווה לצרכיו האישיים.
ההלואות הניתנות לאנשים פרטיים בקופות הגמ"חים המיועדים לכלל הציבור, הם בדרך כלל בסכומים שבין 500 דולר ל- 2000 דולר, כשזמן ההלואה הממוצע הוא כחצי שנה, בגמ"חים המיועדים לציבור מסוים, כתושבי שכונה מסוימת, או בוגרי ישיבה מסוימת וכיו"ב, ניתן להשיג הלואות גדולות יותר לתקופה ארוכה יותר.
ההלואות ניתנות בדרך כלל תמורת שטר בחתימת ידו של הלוה, ובצירוף ערבות בחתימת ידם של ערבים-קבלנים, כשהלוה והערבים מוכרים למנהל הגמ"ח כאנשים נאמנים.
היות וחלקם הגדול של הלווים, זקוק לסכומים גדולים יותר, ולתקופה ארוכה יותר, אנו רואים אנשים רבים הלווים בו זמנית בגמ"חים רבים, ופורעים את חובותיהם ע"י נטילת הלואות בגמ"חים אחרים, כשהם מקוים לפרוע מעט מעט את חובותיהם עד לפרעונם המלא.
לא ניתן לדעת, מהו הסכום הכללי של הכסף הנמצא בקופות הגמ"חים, וכן מהו הסכום הכללי של הכסף הניתן בהלואה באופן אישי מאיש לרעהו שלא דרך קרנות הגמ"חים, אולם על-פי הערכות מדובר בסכום של מאות מליוני דולרים.
רבוים המבורך של הגמח"ים, הינו גורם בעל השפעה רבה מאוד על התנהלות הציבור החרדי, כשבעזרתם הוקל מאוד על רבים לפתוח ולהקים מוסדות חדשים, עוד בטרם עלה בידם לגייס תרומות גדולות להקמת המוסד, כשאת הכסף הנדרש להקמתו הם נוטלים בתחילה בהלואה מקופות הגמ"חים, ואח"כ הם מגייסים תרומות לפרעון החובות.
כמו כן, הוקל על רבים הנטל הכבד בעומדם לפני הוצאה כספית גדולה, כטיפול רפואי, או עריכת שמחה, וכמובן בעומדם לפני הצורך לרכוש דירה לילדיהם שהגיעו לפרקם.
אולם בד בבד עם התועלת הגדולה מרבוים של הגמח"ים, לא ניתן להעלים עין מתופעות שאינם רצויות שנגרמו בחלקם בעטים של הגמח"ים הרבים, וחובה עלינו לטכס עצה למנוע את התפתחותם של תופעות אלו, ואנסה להלן לפרטם כמידת האפשר.
"איזהו חכם הרואה את הנולד" [תמיד לב,א]
על הפסוק " אוגר בקיץ בן משכיל " [משלי י,ה] הביאו חז"ל משל לשני אחים שהיו מתפרנסים מנכסי אביהם, אחד מצרף דינר ואוכלו, ואחד מצרף דינר ומניחו, זה שמצרף דינר ומניחו נמצא עשיר, וזה שמצרף דינר ואוכלו, נמצא שאין לו כלום.
הנחיצות לקמץ בהוצאות ע"מ לחסוך כספים לצרכים עתידיים, מתוך ראיית העתיד היתה ידועה היטב לבני הדורות שלפנינו, אולם ככל שחולפות השנים אנו רואים ירידה מתמדת, בחשיבה על צורך זה.
בקרב אברכים צעירים, אנו מגלים התעלמות כמעט מוחלטת, מחשיבה רצינית על עתידם, הן בנוגע לסדרי הלימוד, הן בנוגע לצרכי הפרנסה והן בנוגע לחסכונות. אין כאן המקום לפרט את הגורמים השונים לתופעה זו, אולם כמדומה שגם לרבוים של הגמ"חים ישנה השפעה על דבר זה, היות ובזמן שהאדם יכול להשיג בקלות יחסית סכומי כסף גדולים לצרכיו, הרי הוא דוחה את המחשבה על העתיד בנימוק של דיה לצרה בשעתה [ברכות ט,ב], ולכשאצטרך למעות אלוה ואח"כ אקמץ מהכנסותי לפרעון החוב.
הטיעון הרווח בקרב הנמנעים מלחסוך כספים לצורך העתיד, הוא בטחון בהשי"ת. אין ספק שטיעון זה הינו הצטדקות חסרת כל בסיס תורני, שהרי אדרבה אמונתו ובטחונו בהשי"ת שיזכהו לגדל את בניו ובנותיו לתורה לחופה ולמעש"ט, מחייבים אותו לעשות מצידו את ההשתדלות המחויבת, וחסכון של כספים לצורך העתיד הוא בכלל ההשתדלות המחויבת, וכדוגמת מה שמצינו בר' יוחנן שאמר "מה אניח לימי זקנה" [כתובות סב,א], [ת"ח אחד ששוחח לאחרונה עם הרה"ג ר' עזריאל אויערבאך על המצב הכלכלי הקשה, שמע מפיו תרעומת על חוסר המודעות של אברכים צעירים, לחסוך מידי חודש כסף מהכנסותיהם לצורך העתיד].
מן המפורסמות היא העליה המתמדת ברמת החיים, בקרב כלל הציבור החרדי, ואף בקרב בני התורה אנו מוצאים את תולדותיה של עליה זו בכל תחומי החיים, כאכילה ושתיה, בהם הורגלו רבים לצרוך מוצרי מותרות רבים, וכן בריהוט הבית ברהיטים יקרים ובמיכשור מודרני [כמייבש כביסה, מיקרוגל, מזגן ועוד], וכן בעריכת שמחות בעלות גבוהה מאוד, וקניית ביגוד יקר ועוד פרטים רבים מאוד, אשר לא שערום אבותינו.
דבר זה, יש בו נזקים רבים, מלבד הסתירה המוחלטת בין חיי תענוגות לעסק התורה, וכמו שאמרו במדרש, עד שאדם מתפלל שיכנסו ד"ת לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו [כתובות קד,א תוד"ה לא נהניתי], וכן אמרו, אין ד"ת מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא בלומדים מתוך עידון, ומתוך אכילה ושתיה [שו"ע יו"ד רמו,כא].
רבינו החפץ חיים התריע בספריו בכמה מקומות כנגד מידה רעה זו, וציין בדבריו לכמה נזקים גדולים הנגרמים על ידה.
אחד הגורמים לעליה ברמת החיים בדורינו, על אף שלכאורה לא חלה עליה גדולה בהכנסה הממוצעת למשפחה, הוא הענין הנזכר לעיל, והוא חוסר המודעות לצורך בחסכון, וממילא כל הכנסה עומדת תיכף ומיד להוצאה.
השפעתה של החברה על היחיד בענין זה היא גדולה מאוד, היות וטבעו של האדם, להשתדל תמיד לחיות ברמת חיים כמו שאר חביריו שכיניו וקרוביו, וכמאמר שלמה המלך ע"ה, " וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו " [קהלת ד,ד], וכתב שם האבן עזרא "רוב עמל האדם גם כשרון מעשיהם, בעבור בני האדם שיקנאו זה בזה, וירצה להתפאר על חבירו, ושלא יהיה הוא חסר ממנו, בדירתו ומלבושו ובניו ומאכלו וחכמתו וטוב השם".
זאת בנוסף לעובדה, שכל נורמה שהתקבלה בקרב רוב הציבור, איננה נחשבת כלל אצל בנ"א כמותרות, אלא כצרכים מינימליים, ועל כן אנו מוצאים, שגם מי שאין ביכולתו לקנות מותרות אלו, לווה פעמים רבות כספים בגמ"חים, ע"מ לקנותם, ואשר על כן, ניתן להניח, שבהעדר אפשרות קלה ונוחה להשגת הלואות, היינו עדים ליותר פשטות וצניעות במחוזותינו.
נראה שגולת הכותרת של קופות הגמ"חים, הוא הסיוע הגדול והחשוב הניתן להורים המחתנים את ילדיהם, שכן כידוע זוהי ההוצאה הגדולה ביותר, העומדת לפני רוב רובו של הציבור החרדי, ורק בסיועם של הגמ"חים יכולים רבים לעמוד בנטל.
רבות נכתב ונאמר על הצורך הדחוף בשינוי המצב הקיים, בו נדרשים ההורים משני הצדדים להוציא הוצאות כבידות מנשוא, ע"מ לזכות לראות את ילדיהם מקימים בית בישראל, אולם כל הנסיונות לתיקון המצב עלו עד היום בתוהו, בענין זה אין ביכולתם של ההורים, על אף רצונם, לחרוג מהנורמות המקובלות בציבור כיון שבמצב כזה, הרי הם דנים את ילדיהם לשבת ולהמתין עד שילבין שער ראשם.
וכאן למרבה הצער, עומדים לכאורה הגמ"חים למכשול, היות ואנשים רבים שאין ביכולתם להוציא הוצאות גדולות כ"כ, מתחייבים סכומי כסף גדולים, על דעת שיוכלו להשיג כספים אלו בגמ"חים הרבים, ונמצא במקרים אלו שהגמ"חים משמשים למטרה הפוכה מהמטרה שעבורה הוקמו.
לכאורה נראה, שאלמלא האפשרויות להשגת כספים רבים בקלות כה רבה, היו אנשים רבים מחתנים את ילדיהם בעלויות קטנות יותר, ואם כן הרי ניתן לומר על ההלואות הניתנות לאנשים כאלו, את דברי הגמרא במסכת חגיגה ה,א "מאי רעות וצרות וכו'? אמר שמואל 'זה המלוה לעני בשעת דחקו'", [ומה ששיבחו ביבמות סג,א המלוה לעני בשעת דחקו, כתב הפלא יועץ בערך הלואה, בשם המפרשים, שהכונה היא בשעת דחקו של המלוה].
"לפני עור לא תתן מכשול" [ויקרא יט,יד]
אנו עדים היום לעובדה, שישנם לווים רבים הנוטלים הלואות בסכומים גדולים מאוד, אם לצורך מוסדותיהם ואם לצרכיהם האישיים, כשאינם יודעים היאך יוכלו לפרוע את חובותיהם ביום מן הימים, אם לא בדרך נס, כשהם תולים את בטחונם בהשי"ת.
הדבר ברור, שהנהגה זו היא איסור גמור, ונקרא על כך " לוה רשע ולא ישלם " [תהילים לז,כא], ואין לו לאדם ליקח הלואה אלא כשיש בידיעתו היאך יוכל לפרוע את חובו, ואף על דברים שאמרו בגמרא "לוו עלי ואני פורע" [ביצה טו,ב], כתבו התוספות שם, שזהו רק כשיש לו מהיכן לפרוע, שאם לא כן, אסור לו ללוות ולבטוח בקב"ה. ואם כן, על אחת כמה וכמה, בכל ההוצאות הרבות שלא הובטחנו לגביהם בהבטחה זו. במקרים אלו, עלולים לכאורה הגמ"חים, להכשל באיסור לפני עור לא תתן מכשול, היות והם מהוים פתח ומכשול לרבים המתקשים לעמוד בפני נסיון גדול זה, ועל כיוצא בזה אמרו בגמרא "כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול" [ב"מ עה,ב] ואין הקולר תלוי בלוים בלבד, שהכלל הוא, "לא העכבר גנב אלא החור גנב" [גיטין מה,א].
רבינו החפץ חיים בספרו אהבת חסד, הביא מדברי חז"ל שהלוה שאיננו דואג לדעת מהיכן ישלם את חובו, יענש להפסיד גם את כספו שלו, ואם כן נמצא, שתחת גמילות חסד הנעשית בהלואה, גרמה לו הלואה זו להפסיד אף את כספו שלו. ועל כן חובה עלינו ליתן את הדעת היאך להמעיט תופעה כואבת זו.
פעמים רבות אנו רואים בני תורה המגיעים למצב בו הכנסתם הנוכחית איננה מספקת לכלכלת הבית, ועליהם לחפש דרך להגדלת ההכנסה, אם ע"י חיפוש אחרי מקום לימוד אחר, אם ע"י חיפוש משרה תורנית כלשהי, או לחילופין חיפוש משרה מכניסה יותר לאשה, אולם בהיות והחלטה זו דורשת אומץ להתגבר על הקשיים שהיא מציבה, נדחית ההחלטה בשב ואל תעשה, כשהאדם נשען בדעתו על האפשרות להעזר בקופות הגמ"חים בעת הצורך.
בקרב רבים מבני התורה, ואף בין ת"ח רבים, שוררת למרבה הצער בורות רבה באשר לדעתה של תורה בענינים הנוגעים להלואת כספים, כפי שנתבאר בדברי חז"ל, וישנה חשיבות רבה מאוד לעוררם על כך.
בתורה הקדושה הובטחנו, שבעת שנשמור את התורה ומצוותיה, " והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה " [דברים כח,יב] ומאידך הוזהרנו, שבעת שלא נשמור את התורה ומצוותיה, " הוא ילוך ואתה לא תלונו " [שם כח,מד] ולמדנו מכאן, שמצב בו נזקק האדם ללוות מחבירו, הינו מצב של קללה ח"ו.
ומעתה יפלא מאוד, בראותינו אנשים רבים כל כך, אשר מתוים את דרכם מראש, כשבדעתם להזדקק לקבלת הלואות לצרכים השונים שיעמדו בפניהם, והרי אם רואים הם מצב זה כמצב של לכתחילה, אם כן באומרם בכל פעם בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלואתם" הרי הם כדוברי שקרים ח"ו, כשמחד גיסא הוא מתחנן לקב"ה שלא להזדקק להלואה מחבירו, ומאידך גיסא איננו רואה בכך שום חסרון.
ואילו התבונן האדם בדברי חז"ל, אשר השתמשו במקומות רבים בלשון הפסוק " עבד לוה לאיש מלוה " בודאי היה נרתע לאחוריו, ושוקל פעמים רבות בדעתו, האם כדאי הוא הדבר שהוא זקוק לו, להעשות בעבורו עבד, וכל כך היה פשוט לחז"ל שירגיש האדם כעבד למלוה לו, עד שקבעו הלכות מכח דבר זה, כמו שאמרו "לוה מן העבד ושחררו, מן האשה וגירשה - אין להן עליו כלום, דלא ניחא ליה לשוייה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה" [ב"ב נא,א] ופירש רשב"ם שם, ששום אדם לא יהיה מרצונו " עבד=לווה ", אם יכול להפטר בשום ענין, עיין שם.
מלבד זאת, כשנכנס האדם למצב של נטילת הלואות, איננו יודע לשער בעצמו, את גודל הצער ועגמת הנפש, העלולים ליפול בחלקו, וכמו שאמרו חז"ל, "שלשה אין רואין פני גיהנם וכו' והרשות" [עירובין מא,ב] ופירש רש"י שם, שהרשות היינו מי שיש לו נושים.
ומרן החזון איש, הזהיר את תלמידיו, להתרחק מאוד מלבוא לידי מידה זו, ומצינו באגרותיו שכתב "ליזהר מאוד שלא ללוות כסף משום אדם" [קובץ אגרות חזו"א ח"א,כ] ועוד מצינו שם "היה לך להגיד לי כמו שהוא, ולא להשקע בחובות, כי הלא זה קשה עלי מכל" [שם ח"ב,יד].
שלמה המלך, החכם מכל אדם, הזהיר בספרו בכמה מקומות את האדם למנוע את עצמו מלערוב עבור חבירו, ואמר " בני אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך וכו' " [משלי ו,א] ועוד אמר " לְקַח בגדו כי ערב זר " [שם כ,טז] ופירש שם רבינו יונה, "לקח בגד הערב ומלבושו, כי אין לו לשלם, ואל תרחם עליו וכו', והנה על הלווה ראוי לחמול, כי הצורך דחקו והביאו ללוות", עכ"ל.
ואף רבותינו הזהירונו להמנע ככל האפשר מן הערבות, ואמרו לעולם יתרחק אדם משלשה דברים וכו' ומן הערבונות [יבמות קט,א] וכן אמרו רעה אחר רעה תבוא וכו' ולערבי שלציון [שם קט,ב].
והן אמת שבודאי ישנם מקומות שמצות החסד מחייבתו להכנס בעול זה של הערבות, כשם שהיא מחייבתו להלוות מכספו שלו לעני, אולם חלילה מלנהוג בזה קלות ראש, ועל הערב מוטל החיוב לדעת האם יוכל לעמוד בהתחייבותו זו, כשם שעל הלוה לידע האם יוכל לפרוע את חובו, ואמרו במסכת כלה רבתי, "כל הערב ואינו משלם מעלה עליו כלוה שהיתה החובה עליו ואינו משלם" [כלה רבתי פרק ה'].
ועל הערב מוטל קודם התחייבותו, לבדוק בנפשו האם היה הוא עצמו מלוה ללוה סכום כסף זה אילו היה בידו עכשיו, שהרי חששו של הערב להפסיד מעותיו, גדול יותר משל המלוה, שכן המלוה יגבה חובו מן הערב, ועל כן אין לו לערב להמנע מלברר ולחקור את הלוה מנין בדעתו לפרוע את החוב, ומהו הסכום הכללי של חובותיו, וחלילה לערב לחתום בלא ידיעה כלל, רק מחמת אי נעימות מחבירו.
ונוכל להתבונן על גודל חיובו של הערב לפרוע את חובו, ממה שאמרו בגמרא שמותר ליכנס לביתו של ערב ולעבוט עבוטו, ואינו כלוה עצמו [ב"מ קטו,א] וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם בהלכות מלוה ולוה ג,ז ובשו"ע חו"מ צז,יד.
ואולם בימינו אנו, כמעט שנשתכחו דברים אלו, ואנו רואים מעשים בכל יום שהאדם חותם ערבות לחבירו כלאחר יד, מתוך מחשבה שלעולם לא ידרש לשלם התחייבות זו, ואם לבסוף לא פרע הלוה את חובו, אנו רואים לעיתים את הערבים משתמטים מלפרוע את חובם, בטיעונים של " לך ושוב ומחר אתן " [משלי ג,כח].
וכן ראינו אנשים אשר חתמו לחבריהם ערבות, על סכומי כסף גדולים, ואחר-כך נאלצו לשלמם, וגרמו לעצמם רעות רבות וצרות, ולעיתים אף הגיע הדבר לכלל משבר נפשי, רחמנא ליצלן, ועל כן חובה להחדיר בציבור כולו את חומר הדבר.
שנינו באבות, אמר להם [ריב"ז לתלמידיו] "צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, וכו' ר"ש אומר הלוה ואינו משלם, וכו' ר' אלעזר אומר לב רע, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם" [אבות ב,ט], הנה למדנו מדברי ר"ש שהדרך הרעה ביותר שעלול האדם לילך בה, הוא להיות לוה ואינו משלם, ולדעת ריב"ז נכלל דבר זה במידת לב רע.
ודבר זה הוא איסור גמור, ליקח הלואה כשאיננו יודע מהיכן יוכל לפורעה, ואם הגיע זמנו ואיננו משלם, הרי הוא עובר בלא-תעשה מן התורה, שנאמר " לא תעשוק ", כמבואר בב"מ קיא,א וברמב"ם הל' גזילה ואבידה א,ד, וחיובו לשלם אף אם יצטרך למכור מנכסיו, כמבואר ברמב"ם הל' מלוה ולוה א,ד ובשו"ע חו"מ לז,ה.
ומה רבה המכשילה בדורינו, אשר רבים וטובים, נוטלים הלואות הן לצרכי ציבור, והן לצרכים פרטיים, בסכומים גדולים אשר בדרך הטבע לא יוכלו לפורעם, ונעשה הדבר כהיתר, ואם מערער אדם בדבר, אומרים לו "התירו פרושים את הדבר" [סנהדרין פה,ב].
ולעיתים, מצדיק האדם את מעשיו, בחוסר ברירה מלהמנע מללוות במצבו, ולעיתים אף יש בדבר משום פיקוח נפש, אולם גם זו איננה תשובה מספקת, שהרי לא הותר מעולם ליטול כספו של חבירו שלא על-מנת לשלם, ואפילו לצורך פיקוח נפש, כמבואר בסוגיא בבבא-קמא ס,ב בנידון המציל עצמו בממון חבירו, והאריכו בדין זה הפוסקים, ואם אין ידו משגת, עליו לפשוט ידו ליטול מן הצדקה, או לעשות כעצת חכמים "פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא" [ב"ב קי,א].
מגורמי הטעות, היא השתיקה המוחלטת בענין זה בתוככי הציבור החרדי, "ומדשתקו רבנן שמע מינה ניחא להו", ויתירה מזאת, לכאורה אף ניתנת לגיטימציה לנוהג זה, במה שהאדם שנכשל ולוה סכומים גדולים מעבר ליכולתו, פעמים רבות איננו מאבד את כבודו ומעמדו, מלבד זאת, ברוב הקריאות לעזרה המתפרסמות על ידי ועדות הצדקה השונות, אנו מוצאים בתוך תיאור המצב הקשה, את הפרט שהמשפחה נקלעה לחובות כבדים, כשמשמעות הדברים, שהם לוו כספים מעבר ליכולתם, ונראה שאם יבוא אדם לבקש את עזרת הועד קודם שיעבור על איסור זה לא יזדקקו לו, ואם-כן נמצא חוטא נשכר.
אף על פי שיודע אני בעצמי, שאינני האיש המתאים ליעץ עצות בדבר גדול כזה, אולם היות ולענ"ד יש בידי מספר רעיונות, אשר יכולים להוות בסיס לשיפור המצב הקיים, הנני מעלה אותם על הכתב, וכדברי הקדמונים המפורסמים, שלעיתים אף באפרקסתו של עני תמצא מרגלית.
רצוי מאוד, שבד בבד עם הפעולות הנעשות על-מנת לעורר את הציבור להפקיד כספים בקופות הגמ"חים, יעשו פעולות גם-כן לעורר את הציבור על יחס נכון לכל הענינים הנוגעים לנזקק להלואה, כמו שנתבאר לעיל באריכות.
הצורך לכך, שהדברים יפורסמו במקביל על ידי אותם אנשים הוא, על מנת שלא ליצור חלילה את הרושם שמדובר בשתי עמדות הסותרות זו את זו, אלא להבהיר שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע, המשלימים זה את זה, כשמחד גיסא אנו רוצים להלוות כספים למי שזקוק לכך, ומאידך להמנע מלהלוות כספים במקום שאין הדבר לתועלת.
ראוי שכל מלוה, הן אדם פרטי המלוה לחבירו, והן מנהל גמ"ח המלוה לפונים אליו, יוכל לדעת את כל הנתונים הנחוצים לו לצורך ההלואה, והם:
א. הסכום הכללי של ההלואות שנטל הלוה מקרנות כל הגמ"חים ומאנשים פרטיים.
ב. יכולתו של הלוה לפרוע מעט מעט את חובותיו.
ג. עמידתו של הלוה בפריעת חובות קודמים.
ד. הסכום הכללי של הערבויות עליהן חתום הערב,
ועוד, נדרש להקים מאגר מידע, אשר בו יעודכנו כל הפרטים על כל הלואה והלואה, ועל פרעונה, וכך יוכל כל מלוה לידע את המצב בו נמצא הלוה, באופן זה יוכל גם הערב לדעת, האם הוא יכול לקבל על עצמו ערבות בעבור ההלואה המדוברת.
ברור מאליו שכל גמ"ח יקבע לעצמו את הכללים כראות עיניו, מהו הסכום הכללי שניתן להלוות לכל לוה, ומהו הסכום הכללי שניתן להסתמך בו על הערב, אולם עיקר התועלת תהיה במצב בו כל מלוה וכל ערב יודע את אשר לפניו.
רצוי מאוד, שמאגר מידע כזה יהיה חסוי, והגישה לנתונים לא תתאפשר אלא ללוה עצמו, אשר יפנה לקבלת נתונים מעודכנים על מצבו האישי, על-מנת שיוכל להציגם בפני המלוה והערבים. אמנם ברור ששמירה על חשאיות כזו היא מטלה קשה, ואחראית, אולם לאור הנסיון המוצלח מאוד באגודת "דור ישרים", דומה שהדבר ניתן לביצוע.
פעולה כזו, אמורה להיות רבת התועלת, לכל הנוגעים בדבר, הן למפקידים בקופות הגמ"חים, והן למלוים, והן ללוים, אשר ימנעו מלהכניס את עצמם למצבים קשים, אשר יקשה עליהם להחלץ מהם לאחר מכן.
מלבד זאת, דומני שבמצב בו ידעו הגמ"חים את אשר לפניהם, יוכלו הגמח"ים ביתר קלות להלוות סכומים גדולים יותר, לתקופות ארוכות יותר, ללא חשש לגורלו של הכסף, ובזה תחסך מהלווים הרבים, טרחה מרובה, ועגמת נפש רבה, בנוסף יתכן והדבר יגביר את אמון הציבור בגמ"חים, ויגדיל את סכומי הכסף המופקדים בהם, דבר שגם הוא ייטיב רבות עם הלוים.
כשם שבכל עניני העולם אנו פונים אל המומחים בענין בו אנו נזקקים לעזרה, כמו רופאים, ומהנדסים, ופסיכולוגים, ועוד, כך הדעת נותנת, שמן הראוי להתיעץ בדברים אלו עם מומחים לכלכלה, אשר בודאי יוכלו לעזור בעצותיהם, על סמך הנסיון בדברים אלו בעולם הגדול.
יעוץ כזה נחוץ מאוד, לא רק על אופן ניהולם של הגמ"חים, היות ופעמים רבות אנו רואים, מנהלי מוסדות ובעלי עסקים, ואף אברכים, אשר הגיעו למצב כספי קשה, מחמת חוסר הבנה וידיעה בצורת ניהול טובה של הכספים, ועל כן טובה גדולה תצמח אם יתרגלו רבים לשאול בעצם של מומחים, על מנת ללמוד דרך נכונה היאך לכלכל את צעדיהם, ודבר גדול הוא זה, כמו שמצינו בחז"ל בכמה מקומות שאמרו "התורה חסה על ממונם של ישראל" [ר"ה כז,א].
דומני שיש ליתן את הדעת על דבר נוסף בנוהל הקיים בגמ"חים, והוא נתינת ההלואה על סמך שטר בחתימת ידו של הלוה, לכאורה שטר כזה אין לו תוקף על-פי דין לגבות מנכסים משועבדים, והיינו בין מלקוחות, ובין מן היורשים, כמבואר במסכת כתובות כא,א, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה יא,ג, ובשו"ע חו"מ סט,א.
פעמים רבות מת האדם בעודו חייב כסף לאחרים, ונהי שיש על היתומים מצוה לפרוע חובו, אולם מן הראוי שיוכלו לתובעם בדין-תורה, ומצאתי שעורר לדבר זה ה"פלא יועץ" בערך הלואה, ועל כן מן הראוי לתקן שילוו כספים על סמך שטר חתום ע"י שני עדים.
מאמר זה לא נועד, חלילה, להרתיע אנשים מלהלוות בלי ריבית לחבריהם, שכן הלוואה בלי ריבית היא מצוה חשובה מהתורה.
באופן כללי אנו מחזקים את ידם של בעלי הגמ"חים, ואין בכוונתינו לרפות את ידיהם, אלא רק להציע שיפורים, כדי לקיים את המצוה בצורה טובה יותר.
תגובות הערות והארות יתקבלו בשמחה:
בצלאל כהן, דוא"ל : cobezal@gmail.com