תגובה ל: ריבית זה יותר ממה שאתם חושבים (עסקים שאסור לעשות כי הם כריבית) שנכתבה ב21:02:28 05.02.2005
על-פי ההלכה, עיסקה של מכירת חפץ מסתיימת כאשר החפץ עובר מידיו של המוכר לידיו של הקונה. מאותו רגע, הקונה חייב לשלם למוכר את מחירו של החפץ. לכן, אם הקונה לא משלם מייד אלא מאוחר יותר - הוא כאילו לווה כסף מהמוכר; ואם הקונה משלם מוקדם יותר - הוא כאילו מלווה כסף למוכר.
לכן, עסקאות מסוג זה עלולות להיות כרוכות באיסור ריבית: אם החפץ נמכר במחיר נמוך יותר לקונה שמשלם מראש, הקונה כאילו מלווה בריבית למוכר; ואם החפץ נמכר במחיר גבוה יותר לקונה שמשלם מאוחר, המוכר כאילו מלווה בריבית לקונה. כדי להימנע מאיסור ריבית, יש למכור את החפץ במחירו ה"אמיתי", בין אם הקונה משלם מוקדם, ובין אם הקונה משלם מאוחר.
מהו מחירו ה"אמיתי" של החפץ? לשאלה זו יש שתי תשובות אפשרויות:
א. המחיר שהמוכר עצמו קבע עבור קונים שמשלמים מייד;
ב. מחיר השוק - המחיר המקובל לחפצים מסוג זה.
על-פי אפשרות א, אסור למוכר להציג שני מחירים - מחיר נמוך למי שמשלם מראש ומחיר גבוה יותר למי שמשלם בזמן הקניה; או מחיר נמוך למי שמשלם בזמן הקניה ומחיר גבוה יותר למי שמשלם מאוחר יותר. אם המוכר מציג שני מחירים, בכל מקרה מישהו מלווה בריבית, ואין זה משנה מהו מחיר השוק. אך אם המוכר מציג מחיר אחד, עבור תשלום מראש בלבד או עבור תשלום מאוחר בלבד, מותר לו לדרוש כל מחיר שהוא רוצה, גם אם המחיר הזה נמוך/גבוה ממחיר השוק (בתנאי שההפרש ממחיר השוק קטן מ-20%; אחרת יש כאן איסור הונאה).
על-פי אפשרות ב, אסור למוכר להציג אפילו מחיר אחד - אסור למכור חפץ במחיר נמוך ממחיר השוק לקונה שמשלם מראש, או במחיר גבוה ממחיר השוק לקונה שמשלם מאוחר.
אמנם, כאשר הקונה משלם במקום, מותר למכור את החפץ במחיר גבוה יותר או נמוך יותר ממחיר השוק (בתנאי שההפרש קטן מ-20%, כנ"ל); הסיבה לכך היא, שאנשים נוהגים למחול ולוותר על הפרשים קטנים מ-20%, ואפשר לומר שאחד הצדדים נתן לצד השני "מתנה" שגובהה כגובה ההפרש; אך כאשר הקונה משלם מוקדם יותר או מאוחר יותר, יש כאן הלוואה, ואסור לתת שום מתנה כתמורה להלוואה, גם לא מתנה קטנה. ולכן, כאשר התשלום הוא מוקדם יותר או מאוחר יותר, יש להקפיד שהמחיר יהיה מדוייק וללא כל סטיה ממחיר השוק (זו דעת הרמב"ם
בהלכות מלוה ולווה ח:א-ב ); אך מי שמוכר חפץ במחיר השוק לקונים שמשלמים מאוחר, יכול למכור אותו במחיר נמוך יותר לקונה שמשלם מייד - למרות שיש כאן שני מחירים, אין כאן ריבית (שם
ח:ג )
למעשה, אפשרות א מתאימה למוצרים שאין להם מחיר-שוק קבוע, ואפשרות ב מתאימה למוצרים שיש להם מחיר-שוק קבוע.
איסור הונאה חל רק כשההפרש בין מחיר הקניה לבין מחיר השוק של המוצר הוא 20% לפחות.
נניח שיש לי חפץ שמחיר השוק שלו הוא 200 ש"ח. אני מוכר אותו למישהו תמורת 190 ש"ח, ולאחר שנה קונה ממנו תמורת 210 ש"ח. לכאורה לפי איסור הונאה זה מותר, כי בשני המקרים ההפרש ממחיר השוק הוא רק 5%. אבל למעשה יש כאן הלוואה בריבית - קיבלתי 190 והחזרתי אחרי שנה 210!
אולי אפשר להסביר, שהטעם שאיסור הונאה מתחיל מ-20% הוא, שזה לא מעשי לחייב את הסוחרים לבדוק את מחירו המדויק של כל מוצר, ולכן מקלים עליהם ומאפשרים להם לטעות ב-20%. אבל אם מכרתי מוצר מסוים ב-190 ש"ח, הרי שמוסכם עלינו שמחירו של המוצר הוא 190 ש"ח, ולכן בכל העסקאות בינינו אנחנו חייבים לפעול לפי הסכם זה, וגם סטייה קטנה תיחשב להונאה.
ואם זה לא נכון - אז מה הדין? האם זה מותר או אסור ולמה?
עיסקה נחשבת כ"הלוואה", רק כאשר האחריות כולה מוטלת על הלווה (ע' " 4 רמות של אחריות "). אם האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין הקונה למוכר, זו אינה הלוואה אלא שכירות. הנה כמה מקרים לדוגמה:
נניח שעגל שווה 100 ש"ח, ופר שווה 400. לאיכר אחד יש עגל, שבעוד שנתיים יגדל ויהיה פר. הוא רוצה למכור את העגל ב-100 ש"ח, ולהשאיר אותו ברשותו עד שיהיה פר, ואז לתת אותו ללקוח. באילו מקרים זה מותר?
1. אם האיכר מקבל על עצמו אחריות רק לנזקים שנובעים מרשלנות שלו (כלומר, או הוא יתרשל בשמירה על העגל וכתוצאה מכך העגל יינזק, הוא יצטרך להשיג עגל חדש) - אז זה בוודאי מותר, כי אחריות כזאת היא כאחריותו של שומר-חינם - האיכר בסה"כ שומר על העגל עבור הלקוח, עד שיגדל (שם ח:ז ).
2. אם האיכר מקבל על עצמו אחריות גם לגניבה ואבידה (כלומר, אם העגל ייגנב או יאבד הוא יצטרך להשיג חדש) - ייתכן שזה אסור, כי אחריות כזאת היא כאחריותו של שומר-שכר, והאיכר למעשה נותן לקונה שירות של "שומר שכר" בחינם, בתמורה להלוואה שקיבל ממנו; אך ייתכן שזה מותר, כי אין כאן כל הלוואה - הלקוח קונה את העגל ומשלם מייד, ורק לאחר מכן נותן את העגל לאיכר כדי שישמור עליו.
3. אם האיכר מקבל על עצמו אחריות גם למקרים אלו, וגם לאובדן באונס (למשל, אם העגל ימות או יחלה או ירזה הוא יצטרך להשיג חדש ) - ייתכן שזה אסור, כי אחריות כזאת גדולה יותר מאחריות של כל שומר, ולכן האיכר אינו שומר אלא לווה, וכאשר האיכר נותן את הפר לקונה לאחר שנתיים - הוא כאילו מחזיר לו את ה-100 ש"ח שלווה ממנו, בתוספת ריבית. אך ייתכן שזה מותר, כי מותר לשומר שכר לקבל על עצמו אחריות לאונסין.
4. ואם האיכר מקבל על עצמו אחריות גם למקרים אלו, וגם לירידת מחיר השוק (כלומר, אם מחיר השוק של הפר יירד, הוא יצטרך להשלים את ההפרש) - זה ודאי אסור, כי זו ממש הלוואה בריבית: האיכר קיבל 100 ש"ח, והוא צריך להחזיר 400 ש"ח לאחר שנתיים.
( ח:יב מותר לאדם ליתן דמי חבית של יין לחברו, ולומר לו אם החמיצה מכאן עד יום פלוני, הרי היא ברשותך, אבל אם הוזלה או הוקירה, הרי היא שלי: שכיון שקיבל עליו הזול, הרי זה קרוב לשכר ולהפסד. וכן כל כיוצא בזה.
ח:יג וכן מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה כדין של יין בדינר, ואינו נוטלן עד טבת; וכשנוטלן, בודק ומחזיר החומץ ולוקח היין הטוב: שלא קנה ממנו אלא יין, ואלו שהחמיצו מתחילה היו ראויין להחמיץ, אבל לא ייוודע הדבר, עד אחר זמן .)
אך כאשר מוכרים קרקע או דבר המחובר לקרקע, הסיכוי לאובדן באונס או לירידת מחיר השוק הרבה יותר קטן, ולכן בכל מקרה הסיכון של הקונה הוא מאד קטן, ולכן בכל מקרה אסור למכור מראש במחיר נמוך יותר.
למשל, אסור למכור פירות מחוברים לעץ שעדיין לא הבשילו, במחיר נמוך יותר ממחירם של פירות בשלים, כי הסיכון הוא מאד קטן, רוב הסיכויים שהקונה יקבל את הפירות הבשלים לאחר זמן מה, כך שהקונה למעשה מלווה בריבית למוכר - הוא נותן לו סכום קטן ומקבל, לאחר זמן, פירות שמחירם גבוה יותר (שם
ח:ז-ח )
נניח שחבית של יין שווה 100 ש"ח, ובעליה נותן אותה לסוחר שמתכוון למכור אותה לאחרים, ומסכם שהסוחר ישלם לו 200 ש"ח בעוד חצי שנה. באילו מקרים זה מותר?
1. אם הם מסכמים, שהסוחר אחראי רק לנזקים שנובעים מרשלנות שלו (כלומר, אם הוא לא יצליח למכור אותה ברווח - הוא יחזיר אותה למוכר ולא ישלם כלום) - זה בוודאי מותר, כי אחריות כזאת היא כאחריות של שומר חינם - הסוחר בסה"כ שומר על החבית עבור המוכר, עד שיצליח למצוא קונה (שם
ח:ד : "
חבית של יין שהיא שווה עתה דינר, ומכרה לו בשתיים עד הקיץ, על מנת שאם תארע בה תקלה, הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח--הרי זה מותר: שאם אבדה או נשברה, אינו משלם כלום; ואם לא מצא למוכרה ולהרוויח בה, היה לו להחזירה לבעליה "). (ע'
הלואה ושכר שכיר - כנראה שהסיכוי לרווח הוא השכר שמקבל הסוחר תמורת ההתעסקות במכירה)
2. אם מסכמים, שהסוחר אחראי גם לנזקים שנובעים מגניבה או אבידה (כלומר, אם החבית תיגנב או תאבד לפני שימכור אותה - הוא עדיין יצטרך לשלם 200 ש"ח, אך אם הוא לא יצליח למכור אותה ברווח - הוא יחזיר אותה למוכר ולא ישלם כלום) -
ייתכן שזה מותר, כי אחריות כזאת היא כאחריות של שומר שכר, וכמו למעלה -
אולי אפשר לומר שהסיכוי לרווח הוא השכר.
3. אם הסוחר מקבל על עצמו אחריות גם למקרים אלו, וגם לאובדן באונס (כלומר, אם החבית תישבר או שהיין יחמיץ - הוא עדיין יצטרך לשלם 200 ש"ח) -
ייתכן שזה אסור, כי אחריות כזאת גדולה יותר מאחריות של כל שומר, ולכן הסוחר אינו שומר אלא לווה - הוא לווה חבית ששווה 100 ש"ח, ומשלם לאחר חצי שנה 200 ש"ח; אך
ייתכן שזה מותר, כי מותר לשומר שכר לקבל על עצמו אחריות לאונסין (שם
ח:ה : "
וכן אם מכרה לו בשתיים, ואמר לו היתר על השתיים יהיה שכרך בשביל שאתה מיטפל למוכרה, ואם לא תמצא למכור אותה כמו שתרצה, החזירה לי--הרי זה מותר: אף על פי שאם אבדה או נגנבה או החמיצה, תהיה ברשות הלוקח "; ע' במפרשים שהסבירו את ההבדל בין המקרים)
4. ואם הסוחר מקבל על עצמו אחריות גם למקרים אלו, וגם לירידת מחיר השוק (כלומר, גם אם הוא לא יצליח למכור את החבית, הוא יצטרך לשלם 200 ש"ח) - זה ודאי אסור, כי זו ממש הלוואה בריבית: הסוחר קיבל 100 ש"ח, והוא צריך להחזיר לאחר חצי שנה 200 ש"ח.
ח:יז השם פרה מחברו, ואמר לו, אם מתה, הרי היא עליי בשלושים דינרים, ואני אעלה לך, סלע בכל חודש--מותר, לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה .
ח:יח משכרת אישה לחברתה תרנגולת לישב על הביצים בשני אפרוחים בשנה, ואין כאן חשש ריבית .
ח:יד
מקום שנהגו לשכור הספינה, וליטול שכרה, ואם נשברה, שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על השכר--הרי זה מותר. וכן מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו, ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו. וכן כל כיוצא בזה .
דברים שמותר לעשות
יש דברים שהם מותרים, אבל מבחינה מוסרית אסור לעשות אותם כי הם "הערמת ריבית" (אך אם בכל זאת עשו אותם - בית המשפט לא מתערב):